Page 26 - גילוי דעת

סגנונות האהבה של אבותינו
ד"ר חנה קטן | רופאה גניקולוגית, מומחית לפריון, מרצה וסופרת
לתוך מסלול האהבה, עם המהמורות, העליות והמורדות, בלי להתנדנד. שלא ניפול. וזה בדיוק כמו האהבה שיש לנו לתינוק שנולד זה עתה. אנחנו חווים מולו 'ואו' אחד גדול. ריבונו של עולם יצר אותו כל כך רך ומתוק ואכיל כדי שנתאהב בו ונתמסר לטיפול הסיזיפי שדורש התינוק, שלא מרפה כשהוא רעב ומצפה למלוא המענה. אבל הכוחות האמיתיים יידרשו כשיגדל ויתפוס עצמאות. בואו נראה אותך אז, מלטפת ומחבקת ומוקסמת מיופיו. וכך גם בעבודת ה'. אין חוזר בתשובה שלא מציין את האורות והברקים שהוא ראה בחוויית השבת הראשונה שזכה לפגוש. וזה נפלא. וזה באמת מהמם. אבל מתי נבחנת אהבתו לה' יתברך? בקיום המצוות מדי יום ביומו, תמידים כסדרם, כשהשמיים ערפיליים.
כל אחד וסגנון האהבה שלו. כל אחד ושפת האהבה שלו. את זה למדנו מאבותינו. אז  ?מי אנחנו שנחשוב אחרת
וראיית הזולת באור יקרות מושכת אחריה אורות של שפע ואהבה מוסיפה לי אור, אהבה, שפע וכוחות לעבור את
זה.
וזה כאן, במקום הכי פנימי, כאן אצלי בלב. לא על שפת הנחל, לא על שפת הים, לא מול המסך.
אנחנו יחד בכאב הזה, במרדף הזה אחרי טיפות של שגרה ושלווה. אנחנו ביחד במים האלו.
המחשבות נודדות לימים אחרים שבהם הכול היה שקוף. רצונות, הישגים, אהבות דהויות, קשרים חסרי צבע, חסרי חיים. מרדף אין-סופי, ימים שבהם ניסיתי בעיקר לעקוב אחרי הסיבובים שעשיתי פה, מנסה למצוא היגיון בסיבוב הזה, לאתר דרכו מה חשוב ומה פחות, ממה
אני בורחת ולאן אני כוספת.
מבטיחה לעצמי, בעצמי, לחיות חיים מלאי צבע, מלאי חיים.
מבטיחה לעצמי שלא לתת לדברים  .להיות שקופים למולי
yaarit@maagalim.org :לתגובות
מעינינו ונאלם מאוזננו, אבל דווקא זה מה שמייקר אותו. קשר עמוק. יציב. ורבקה הייתה האחת והיחידה לו עד סוף ימיו. זאת הייתה זוגיות של ביטחון.
האהבה בין יעקב לרחל הייתה אהבה רומנטית קלסית. אהבה ממבט ראשון, מבט פנימי אל תוך הנפש. מפגש ליד הבאר, והוא הרגיש שזהו זה. שורש נשמתו. ויעקב היה מוכן לשלם מחירים. והיו בעיניו כימים אחדים, מרוב אהבתו אותה. שלא נטעה, האהבה
הרומנטית חשובה בזוגיות.
ויש לאה. אם הבנים. היא שהקימה את בית ישראל. זאת זוגיות של מחויבות.
את כל שפות הזוגיות אנחנו מבקשים לשלב בחיינו המשותפים, וזאת אהבת עולם.
אבל כשיוצאים לדרך זה משהו אחר. זאת התאהבות. נצנוץ הכוכב בשמיים זוהרים. בועות סבון ומלמלות וחיוכים מבוישים. אנחנו מסונוורים. וטוב שכך. אחרת ייתכן שלא היינו מתחתנים. וזה נצרך גם כדי שנצעד
סיפורם הוא סיפורי, סיפורנו, בתקופה האחרונה הזאת.
אני מנסה לעקוב אחרי תנועותיי שלי, מחפשת בהן היגיון או לפחות מנסה להבין מה אפשר להשיג בסיבוב הזה
שאנחנו עוברים בו.
נדמה כי שאלות קיומיות מקבלות תוקף חזק יותר בתקופה הזאת. וכי שכחנו כולנו כי המים צלולים. הפכנו לשקופים כל אחד לעצמו, שקופים כל אחד לחברו.
אני רוצה לזוז. כמו שם, בנחל, כמו שם על שפת הים, להזיז את הידיים, לראות את הדגים נעים בעקבות תזוזת המים. כמו מנפנפת ואומרת: אני רואה אתכם.
ואתם יפים. כל כך יפים.
אם יש משהו שלמדתי בתקופה הזאת של הקורונה, הוא לשים לב לסביבה. לא לתת לה להיות שקופה בעיניי. לראות כל אחד בטוב שבו, בקושי שלו, לתת מה שאפשר, בלי גבולות ובלי חשבונות.
ההבנה שכולנו שוחים באותם המים מחזקת אותי הפעם. המחשבה שגורל כולנו פה תלוי בכולנו פה מעודדת אותי. הידיעה שמעשה טוב גורר מעשה טוב
הם היו חברים עוד מימי הסניף. הוא מדריך והיא קומונרית. הייתה איזו קרבה משפחתית ברקע. והינה הם עומדים נרגשים על סף מפתן של חיי נצח. האמת היא שאברהם אבינו ושרה אימנו היו סוג של 'חברים מהסניף'. הם הכירו, הם באו מאותה משפחה. הכול היה מוכר כל כך. בטח בה לב בעלה, ונודע הוא בשערים. אבותינו חיפשו נשים כמעלתם. שרה הייתה ראויה לאברהם, איש החסד, על טלטלות מסעות התשובה הגדולות. זאת הייתה
זוגיות של חברות וקרבה.
ליצחק אבינו יועדה אישה שתצטיין בחסד ותגמול לגמלים של אליעזר, ואכן, היא עברה בהצטיינות יתרה את מבחן החסד. פה נרקם קשר השדכנות הראשון בתולדות העולם. יצחק לא היה בתמונה כלל כשהכריע אליעזר שרבקה היא הראויה לו. הכול נסגר עם אביה ועם אחיה. ואכן, כשראתה את יצחק לראשונה נפלה רבקה מהחמור מרוב התפעמות. הקשר ביניהם מוסתר
שקופים
יערית יאיר | מסתכלת על הצד היפה של החיים אני יושבת על שפת הנחל הצלול, מביטה
במים השקופים. מצליחה לזהות דגים קטנים, חסרי צבע, מלאי חיים.
הם שוחים במהירות, לא עוצרים לרגע. אני מנסה לתפוס במבט דגיגון אחד ולעקוב אחריו. לראות את המסלול שהוא נע בו, לחפש בו היגיון או לפחות לנסות להבין דרכו מה הוא משיג בסיבובים
שהוא עושה. לשווא.
אני יושבת על שפת ים סוף, לעיניי משקפת צלילה. נכנסת צעד אחד לתוך הים, מורידה את הראש לתוך המים. מצליחה לראות דגים בכל מיני גדלים, בכל מיני צבעים. מחזה מרהיב. אין לי אפילו עניין לעקוב אחרי אחד מהם כי בכל שנייה נכנסים לי לתוך המבט דגים אחרים, שונים בגודלם, שונים
בצבעוניותם.
אני יושבת על הספה בסלון. מביטה במסך הטלפון. נחשפת לזעקות אנשים חיים, כמוני. מעבירים את היום-יום בפשטות. מנסים לחזור לים הצלול שהיה להם. נעים במהירות, מלאי צבע, מלאי חיות, מלאי רגש. אני נסחפת איתם יחד,
האהבה בין יעקב לרחל הייתה אהבה רומנטית קלסית. אהבה ממבט ראשון,
מבט פנימי אל תוך הנפש. מפגש ליד הבאר, והוא הרגיש שזהו זה. שורש נשמתו.
אם יש משהו שלמדתי בתקופה הזאת של
הקורונה, הוא לשים לב לסביבה. לא לתת לה להיות שקופה בעיניי. לראות כל אחד בטוב שבו, בקושי שלו, לתת מה שאפשר, בלי גבולות ובלי חשבונות.
כ"ד אב ה'תש"פ
26 |