Page 21 - גילוי דעת

דיוק
אורי שכטר | מנהל אגף שורשים ופעיל חברתי.
לשאול מה אנחנו באמת רוצים? מה הרצון האמיתי שלנו? ולא הרצונות של אחרים מאיתנו, מה הנשמה שלנו רוצה?
המון פעמים פונים אלי אנשים בעזרה בגיוס של ילדיהם לצבא. כשהורים פונים אלי אני מבקש שהילד שלהם ידבר איתי באופן אישי, כדי שאבין מה הוא רוצה באמת ולא מה ההורים שלו רוצים.
לעיתים הפער הוא גדול מאוד.
הצעד השני הוא לזהות את היכולות שלנו. כשיש לנו רצון נשמתי עמוק כלשהו, יש לנו את היכולת להביא אותו ליידי מימוש. כשהנשמה משבצת לעצמה יעדים ברשימה שלה, היא מכינה את כל מה שצריך כדי שנוכל להגשים אותם. המערך הזה כולל את הכישרונות שלנו ואת התכונות שלנו. לכולנו יש הרבה מאוד יכולות, ורובנו לא מספיק מעריכים אותן ולא מספיק מביאים אותן
לידי ביטוי.
בטחון עצמי זה בטחון בבורא עולם.
שנים רבות רציתי להרצות וברוך ה’ אני מרצה לא מעט וגם מתפרנס מזה. אבל גם חלום זה נבחן האם זה מדויק לי? אם אני אזכה בלוטו אני אמשיך להרצות?
והתשובה שלי היא כן.
הצעד השלישי הוא לזהות את המגבלות שלנו. מגבלות הן ההיפך מהיכולות שלנו – והן לא פחות חשובות מהן. התפקיד שלהן הוא לדייק אותנו לעבר מה שהנשמה שלנו רוצה שנעשה. מגבלות זה מלשון גבול. לא להיכנס שוב ושוב
בקיר.
איך יודעים אם זו מגבלה או סתם תירוץ? השאלה אם זה מדליק את הנשמה שלנו לעשות משהו מסוים או לא.
לסיכום, דיוק הוא תהליך מתמיד שדורש הקשבה לבורא עולם שמדבר אלינו דרך המציאות, הקשבה עצמית והתבוננות פנימית כנה. זו לא נקודה אחת בזמן שמגיעים אליה, אלא מצפן, שאיפה כללית. זהו מסע מתמיד שכולל השלת שכבות מעצמנו: הורדת הצעיפים של הפחדים וההשפעות חיצוניות כדי לזהות את הרצונות העמוקים שלנו. ובתוך המסע הזה, ככל שאנחנו יותר מדייקים, אנחנו יותר מתקרבים לנשמה שלנו ומרגישים
הרבה יותר נפלא בעולם.■ ט׳ שבט ה'תשפ״א | 21
כמה דקות שישבתי מול כנה, שאלתי בעדינות “מתי מגיעים החבר’ה “?
וכנה ענתה “”אין חבר’ה”. הלכתי לישון עצוב. ושאלתי את עצמי איך היא עשתה לי יום הולדת כזה מדכא? מאז למדנו במהלך השנים לדייק כל אחד את יום
ההולדת של השני.
למה אני מתכוון בדיוק העולם שסביבנו בלי להתפזר?
להזמין מעל 700 איש לחתונה של הבת שלנו – זה נקרא להתפזר. להיות הרבה יותר בחוץ מבתוך הבית – זה להתפזר. תרבות הצריכה האין-סופית – זה להתפזר. לחפש האהבה בכל מיני מקומות כשיש לך אישה חברה בבית – זה להתפזר. לא להיות עצמך ולהיות מה שאחרים רוצים שתהיה – זה להתפזר. ועוד ועוד. במסורת היהודית מצפים מאיתנו להיות מדויקים: מדויקים בזמנים, מדויקים במעשים הכי קטנים. אפילו לאיך נועלים נעלים יש הוראות ברורות. ואני דווקא אדם שיש לו נטייה להתפזר. לדייק זה לא אומר חס ושלום שהלב נסגר, הלב חייב להישאר פתוח ומלא באהבה. ככל שאנחנו מדייקים יותר, כך יותר קל לנו בחיים. ככל שאנחנו מדייקים, ככה אנחנו יותר קרובים לעצמנו, וזה כשלעצמו חוסך הרבה אנרגיה ומקל על החיים.
ככל שאנחנו גדלים, אנחנו עוטים על עצמנו כל מיני שכבות של: מסיכות, פחדים, דעות של אחרים, דפוסים מקבעים ועוד. כל שכבה כזו היא כמו בגד. יש יותר קלילות וחופש תנועה ככל שיורדות השכבות, נכון? זה מה שקורה באופן מטאפורי בחיים שלנו ככל שאנחנו
יותר מדויקים עם עצמנו.
כל המטרה שלנו בעולם היא לתקן את נשמתנו ואת העולם שבו אנחנו חיים. דיוק עצמי גם מקרב אותנו לייעוד שלנו – ככל שאנחנו יותר קרובים לעצמנו, כך אנחנו מגשימים את הייעוד והתפקיד
שלנו באופן מלא יותר.
אז איך אנחנו מתקנים?
נתקן באמצעות הדיוק של עצמנו, וצעידה שלב אחר שלב בנתיב שהוא שלנו בלבד ולא הנתיב של אחרים.
הצעד הראשון בלדייק את עצמנו הוא
דברים שכתבתי ביום הולדתי ה50 לפני כחודש:
יכולתי לדבר על הרבה דברים ביום הולדתי, אבל בחרתי בנושא שהבחירה בו תפתיע חלק מהאנשים. לפני הכול אני
רוצה לפתוח בתודות : קודם כל תודה לבורא עולם על כל הטוב שהוא מרעיף עלי גם אם אנסה לפרט את כל השפע שהוא נותן לי ברוחניות ובגשמיות לא אוכל לגעת בקצה של הקצה. דבר שני תודה לכנה על שהיא גם האישה שלי וגם החברה הכי טובה שלי. תודה על הרבה דברים ובמיוחד על הערב המיוחד הזה ועל כל חגיגות ה50. דבר שלישי תודה לכל המשפחה היקרה שלי לשחר ולשלומי, לאופק ולהודיה, ליחיאל, לניצן, לעינב, ליערה, לאנאל ולנתיב. בשנה האחרונה אנחנו חווים תופעה עולמית, לאומית, קהילתית, משפחתית ואישית מטלטלת. אני מעריך שלכל אחד יש מילה אחת שבה הוא יוכל להגדיר מה המילה ‘קורונה’ בשבילו: אחד יגיד בדידות, אחר יגיד משפחה, שלישי יגיד סגר, רביעי יגיד בידוד ועוד ועוד מילים. אני אגיד לכם מה לי אומרת המילה ‘קורונה’, או יותר מדויק כיצד היא מפעילה אותי המילה הזאת ‘קורונה’. אז מבחינתי המילה שמלווה אותי במהלך כל השנה הזאת היא ‘דיוק’. אפילו להחליט מי בדיוק יגיע לערב הזה זה לדייק. כמובן אספר סיפור של חוסר בדיוק שחלק גדול ממכם כבר מכירים. זה קרה לפני 27 שנים. כמה חודשים לאחר חתונתנו הגיע יום הולדתה של כנה אישתי והחלטתי להפתיע אותה. פיזרתי בלונים בכל הבית, הזמנתי את כל החברים של כנה מהגן ועד השרות הצבאי. הכנסתי 100 איש לבית שלנו שהיה אז בגודל 50 מ’.
כשכנה הגיעה הביתה היא פתחה את הדלת, אני פתחתי את האור ובבת אחת כולם צעקו לה “הפתעה”. כנה פרצה בבכי ורצה לחדר שלנו. כשהגעתי לחדר היא אמרה לי “איך עשית לי דבר כזה, אין בך רגישות?” לקחו לי כמה חודשים עד שכנה סלחה לי. ואז הגיע יום הולדתי...
כשהגעתי הביתה, הבית היה חשוך לחלוטין, פתחתי את הדלת ועל השולחן הקטן דלקו זוג נרות. במרכז השולחן היו שתי כוסות מיץ תפוזים סחוט טרי, לימון חתוך יפה בקצה הכוס ועוגת גבינה. אחרי
קודם כל תודה לבורא עולם על כל הטוב שהוא מרעיף עלי גם אם אנסה לפרט את כל השפע שהוא נותן לי ברוחניות ובגשמיות לא אוכל לגעת בקצה של הקצה.
דבר שני תודה לכנה על שהיא גם האישה שלי וגם החברה הכי טובה שלי