Page 13 - גילוי דעת

אנחנו מכוונים לטווח הארוך, מנסים ליצור שינוי תודעתי דרך האומנות, מתוך מחשבה שאפשר להגיע כך גם לציבור שרחוק מאתנו בתפיסת העולם. אנחנו לא מצפים שיבואו להפגין ולמחות איתנו, אלא בעיקר שלא יראו אותנו רק דרך החדשות. אנו רוצים שיהיה שיר שיגע בהם, קריקטורה בועטת אבל מלאת אמת שתזיז משהו, שירון שמחבר שירים של החלוצים של פעם עם
נוער הגבעות החלוצים של היום.
אנחנו עוד לא שם, הדרך ארוכה, אבל אנחנו מתקדמים. כרגע אנחנו אמנם פועלים בעיקר בדברים שבוערים, עסוקים בכיבוי שריפות, או בתגובתיות, ואל תשכח שיש גם את המגבלות הקורונה שתוקעות חלק מהדברים, אבל מתקדמים. במקביל אנחנו עוסקים בריצה לטווח
הארוך. באמירה שיש לה משמעות.
חבר נוסף בקבוצה הוא אלישוב הר שלום (31), משורר ופובליציסט. מלבד פעילות ויצירה בקבוצה, אלישוב גם שובת רעב עד שתיפתח חקירה שתחקור את מותו של אהוביה. במהלך השביתה הוא אף הקים מאהל מחאה מול ביתו של השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה. ובחלק מהזמן ששבת אף התארגנה קבוצה של בני נוער רבים שהצטרפו לשביתת הרעב שלו במשך כמה ימים.
“יותר מחודש ימים מילאו את צמתי הארץ מחאות והפגנות”, הוא מספר, “אך לצערי בצד התקשורתי היה נראה שמלבד, הארת הציבור ‘הזה’ שוב באור שלילי ואלים, היתה התעלמות מוחלטת ואולי אף מכוונת לגופם של דברים. המחאות הרבות היו תוצאה של עקביות והתמדה, כי היתה הבנה שנחצה כאן קו אדום. אבל היה חשוב לפרסם את הדברים החוצה, גם במסלול העוקף את התקשורת
הרגילה”.
אתם מזכירים הרבה את הנושא של אמנות חדשה, ובזה בעצם גם עוסקת הקבוצה שהקמת. אבל יש כבר לא מעט אומנים דתיים או ימניים: זמרים, מאיירים, שחקנים וסופרים. למה צריך להקים משהו חדש, ולא פשוט להצטרף אל מה שכבר קיים?
הדסה רינת: “לצערי קיים מחסור באנשים שלא מפחדים ללכת עם האמת הערכית שלהם עד הסוף, ולא להסתכל כל הזמן לצדדים מה אומרים עליהם. בלי חלילה לשלול או לבקר אף אחד, אבל המצב הוא שחסרה אומנות מהסוג הזה. במבחן המציאות אנשים רבים שפנינו אליהם, זמרים, יוצרים, כותבים שחקנים, חששו להשתתף. אפילו כשהם תמכו בנו והזדהו איתנו הם חששו להגיד את זה בקול. מאוד עצוב לי שזה המצב, אבל הגיע
יותר מחודשיים חלפו מאז מותו של אהוביה סנדק, זכרו לברכה, במהלך מרדף משטרתי סמוך לכביש אלון. במשך הזמן הזה נערכו הפגנות רבות ברחבי הארץ, הרשתות החברתיות הוצפו במחאות מסוגים שונים, התקיימה הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו, שביתות רעב, מאהל מחאה, הוחלפו שמות של רחובות בעיר תל אביב ואפילו נשלחו פרחים לראש מח”ש, קרן בר מנחם, בצירוף פתק המודה לה כביכול על טיוח הפרשה. ככל שעוברים הימים, נראה כלפי חוץ שהסערה הציבורית שככה מעט, אבל האמת היא שהמחאה עדיין חיה ובועטת. חלקה באופן גלוי ונראה, וחלק גדול ממנה מתחת לפני השטח,
מתכנן, יוצר ופורץ החוצה.
אחת הקבוצות ששמה לה למטרה שלא לתת לפרשה להישכח ולשקוע, ובנוסף גם להציג את ההתרחשויות באופן אומנותי ויצירתי, כמעין קונטרה לאומנות מהצד השמאלי של המפה, היא קבוצת “מהפכה דקדושה זוטא”. את הקבוצה הקימה הדסה רינת כהן, מחברת הספר “הילד השלושה עשר”, המביא חוויות ואירועים מנקודת מבט של ילד המתגורר באחד הישובים או הגבעות. בקבוצה יוצרים ואמנים מתחומים רבים ומגוונים: כותבים, מאיירים מלחינים, מעצבים, יוצרים בחול ועוד. כולם פועלים בשיתוף פעולה למען המטרות שהציבו לעצמם. כששואלים את הדסה רינת על הקבוצה היא מדברת בשטף ושולפת בזה אחר זה סיפורים,
רעיונות וגם תוכניות לעתיד.
בתור התחלה, אני מבקש ממנה
לספר איך הכול התחיל.
“שבוע וחצי אחרי מותו של אהוביה השתתפתי בשתי הפגנות מחאה. שם פגשתי אלימות רבה וקשה של שוטרים כלפינו, בלי שעשינו דבר שהצדיק את זה. לאחר מכן, כששמעתי גם את הדיווחים בתקשורת, הפנמתי שזה לא משנה מה באמת יקרה, בתקשורת תמיד יציגו את הצד שלנו כצד האלים ומפר החוק. הבנתי שהגיע הזמן לשנות את המשוואה. בשלב הזה עוד לא ידעתי לאן הכול יתגלגל ומה יצא מזה, אבל החלטתי לנסות. הבנתי שזה מהלך ארוך שאני הולכת לצעוד בו ואין לי מושג לאן הוא יגיע ואיך, אבל
ידעתי שזה משהו שאנחנו חייבים לעשות”.
מה מייחד אתכם כקבוצה? בכל זאת, ראינו לא מעט מחאות, וכמה מהן גם היו יצירתיות ביותר.
“אנחנו פועלים בשני מישורים: גם הדרישה לצדק לאהוביה ולמשפחתו, בחקירה אמיתית של המקרה וטיפול באלימות המתמשכת של שוטרי ימ”’ר שי. ובמקביל אנחנו מנסים כל הזמן גם להעביר לציבור הרחב ולהוציא בדרכים אמנותיות החוצה, את הרוח הגדולה של הגבעות
הזמן שנפסיק להיות האנדרדוג”.
ושל החיבור לקודש.
אברהם רחמים
שרית כהן
אורית לבב