Page 6 - גילוי דעת

אינטליגנציה רגשית מתוך ספסלי בית הכנסת
הולך, אנחנו נילחם על המקום שלנו ונגרש את הפולש הזר שבטעות נקלע למקום שלנו?
אני בטוח, מבלי להכיר את אותו הורה, שחשוב לו לחנך את הילדים שלו כמו שצריך. ואני בטוח שערכים ואידאלים לא זרים לו... ובכל זאת, בשורה התחתונה, מה הילדים שלו לקחו איתם מהחוויה? על התשובה הזו נוכל לענות רק כאשר הילדים
הללו יגדלו ויעמדו בסיטואציה דומה.
ומה הילדים של האבא שממש הציל אותי מהלבנת פנים למדו?
כנראה, בחיים יש דברים חשובים כמו לשמור על המקום שלך בבית הכנסת, ויש דברים שהם חשובים יותר: היכולת לזהות ולהיות רגישים כדי שלא לפגוע ברגשותיו של מתפלל
זר שנקלע לבית הכנסת שלך ו”התלבש” לך על המקום.■ avinoam811@gmail.com
אבינועם הרש - מחנך | קפה הפוך וחינוך סיפורים נראה לי שאין כמעט יהודי דתי שלא יזדהה עם מה שעברתי
לפני כמה חודשים:
הגעתי לבית הכנסת באחד מהישובים שבו התארחנו, לא הכרתי שם אף אחד. נעמדתי במבוכה בכניסה לבית הכנסת, מסתכל בחשש שמאלה וימינה כדי לנסות ולזהות איזה פרצוף מוכר, אבל כלום. בלית ברירה התחלתי לצעוד לעבר אחד הכיסאות הריקים בספסלים הקדמיים. ניגשתי לעבר המקום, פתחתי את
הסידור שלי, התיישבתי והתחלתי להתפלל.
לפני סוף תפילת מנחה הבחנתי בצד שמאל באדם מבוגר בפרצוף נרגן, עומד ומסתכל עליי. לידו שלושה מילדיו הקטנים. כעבור כמה שניות הוא ניגש אליי ואמר לי בטון עצבני: “אנחנו יושבים כאן!” הייתי בהלם. הרגשתי כאילו מישהו תפס לי את הלב והתחיל ללחוץ עליו. מיד סגרתי את הסידור. אדום כולי
מבושה, חזרתי לקדמת בית הכנסת לחפש את מזלי מחדש.
לקראת “לכה דודי” ראיתי חמישה מקומות פנויים באחד הספסלים האחרונים. האמת שכבר לא ידעתי מה לעשות. לא התחשק לי שיעיפו אותי שוב למקום אחר. החלטתי בכל זאת להסתכן, להמר ולגשת למקומות הפנויים. קיוויתי שאם עד “לכה דודי” המתפללים שיושבים כאן בדרך כלל, לא הגיעו, כנראה הם גם לא יגיעו. שוב פתחתי את הסידור, ושוב הסתכלתי שמאלה וימינה ושוב ישבתי. ובעוד כל הקהל התפלל “בואי
בשלום”, אני התפללתי שהתפילה הזו תעבור בשלום.
כאשר סיימו את “לכה דודי” קלטתי ילד קטן מגיע בדיוק למקום שישבתי בו. הוא פתח את הסטנדר והוציא סידור. שוב פעם הרגשתי לחץ בחזה. הלך עליי. כנראה זה המקום שלו, ואם הוא הגיע לתפילה אז כנראה גם אביו ואחיו הגיעו. הסתכלתי בחשש לאחור ובדיוק לידארון הסידורים והחומשים ראיתי משפחה, אבא וארבעת ילדיו. הילד שלקח את הסידור מהמקום שהייתי
בו ניגש אליהם, ועכשיו הבנתי: זה המקום שלהם.
לא הולך לי עם בית הכנסת הזה. רציתי למנוע מעצמי פדיחה ובמקום שאחכה, והאבא הזה יגיע לכיווני, אלך כבר בעצמי מהמקום. שוב סגרתי את הסידור וקמתי. האמת, כבר נמאס לי מכל העניין והחלטתי ללכת לסוף בית הכנסת, לסיים את התפילה עם כולם וללכת לביתי. יצא לי החשק. יאללה משפחה נחמדה, אתם מוזמנים לגמרי לתפוס את מקומכם וסליחה שהטרחתי. לפתע אני קולט יד שאוחזת בכתפי. הסתובבתי וראיתי לנגד עיניי את אב המשפחה מחייך לעברי ומברך אותי
ב”שבת שלום”, ברכה חמימה וטעימה כמו שוקולד סמיך.
הסתכלתי עליו בהפתעה, נבוך, מלמלתי “איזה שבת שלום” קצר והוא המשיך ואמר לי: “תעשה לי טובה ותחזור לשבת במקום שלך”. “לא” אמרתי לו. “זה המקום שלך ואני מצטער שתפסתי לך אותו”. והוא, רק המשיך לחייך בחום ואמר לי: “אח שלי, בוא תזכה אותי במצווה היקרה הזו של הכנסת אורחים.
אתה מוזמן לשבת. זה העונג שבת שלי”.
נדהמתי מהבן אדם הזה. כל כך הרבה חיות ולבביות. אבל בעיקר הסתכלתי על הדוגמה האישית והחינוך שהוא העביר לילדים שלו: אנחנו לא מכלימים ומביישים את פני האורחים שלנו, גם אם זה אומר שנצטרך לעמוד בכל התפילה. לא יכולתי שלא לחשוב על האבא השני שמיד סימן את הטריטוריה שלו והבהיר לי שאני יושב במקום שלו. איזה מסר הוא רצה בדיוק להעביר לילדים שלו? מה הם אמורים להבין? שלא משנה מה
“אח שלי, בוא תזכה אותי במצווה היקרה הזו של הכנסת אורחים. אתה מוזמן לשבת. זה העונג שבת שלי”. נדהמתי מהבן אדם הזה. כל כך הרבה חיות ולבביות. אבל בעיקר הסתכלתי על הדוגמה האישית והחינוך שהוא העביר לילדים שלו.
כ״א אדר ה'תשפ״א
6|