Page 14 - גילוי דעת
P. 14
עד העונג הבא
יאיר איזנברג | אני כותב משמע אני חושב
המרדף אחרי הישגים כשאני בעצם הצ’ייסר בכבודו ובעצמו. אני האדם שהכי רודף אחרי ההצלחה, נמצא במרוץ תמידי כנגד עצמי ואף מטיף לא פעם לחבריי ולמשפחתי על החשיבות של אותו מרדף. אפילו שמתי לב לדפוס מסוים אצלי כאשר אני אוכל (מעבר לעובדה שאני במקביל עסוק בטלפון או בטלוויזיה) שמתי לב שכשאני לועס, הידיים שלי עסוקות כבר בלהעמיס את הביס הבא על המזלג. הבנתם? גם באוכל, במקום להתמקד ולהנות מהטעם, אני במרדף
אחרי הביס הבא, אחרי היעד הבא.
אבל אני חייב להודות שיש משהו נורא מעייף בריצה הלא נגמרת הזאת, החיפוש לא מסתיים לעולם. מכירים את הסרטים האלו שהגיבור רואה בית רחוק באופק וכל פעם שהוא מתקרב אל הבית, ככה הבית מתרחק? אז ככה זה חלומות. צר לי לבשר לכם, אבל אין סיפוק ושאיפת אוויר בהגעה לפסגה, רק הסתכלות אל עבר הפסגה הבאה ותסכול מכך שאתה
לא בראשה.
שאלת השאלות היא האם יש דרך לשלב את השניים- האם ישנה דרך להיות ברגע, לדעת “להשתכשך במים ולבלות זמן בנעימים” גם בלי להיות יונק ימי? האם ישנה דרך להתקדם, לנוע ולהשיג, במקביל להאטה והסתכלות פנימה? מישהו יכול לספר לי אם יש בכלל שלווה פנימית היכן שהוא, אם כן בבקשה תגידו לי איפה אני קונה אותה ומה אני צריך
להשיג בשבילה?
אם התחלתי עם דולפין, אסיים עם קוף. לא יודע אם יצא לכם לקרוא את הספר “הודו יומן דרכים” אז אני ממליץ בכל מקרה על הספר הזה, שהוא במבט ראשון ספר מסע בהודו, אך במבט עמוק הוא בכלל ספר פילוסופיה. בספר משוחח עזריאל קרליבך עם אנשים שונים בהודו ודרך אותן שיחות מצליח להעביר לקורא את הפילוסופיה ההודית. באחד מטיוליו, הולך קרליבך עם בחור שמצביע לכיוונם של קופים אשר מטפסים על אחד העצים וכך אומר לו אותו הודי על אנשי המערב: “ראה נא כיצד הם מטפסים, תמיד גבוה יותר, מגיעים לענף האחד, יושבים, מביטים בעצבנות אנה ואנה- נדמה להם שעדיין אינם בטוחים, שאין זה גבוה די הצורך ומטפסים הלאה. אינני מתפלא כלל על דארווין, אתם באמת דומים להם מאד, לעולם אינכם יודעים את מקומכם
בעולם, לעולם מפחדים ועולים”. ■
נהייתי עבד במרדף אחרי ההישג הבא, אחרי העונג
הבא ויש בזה משהו נורא לא אינטליגנטי, כמו שהבינו זה מכבר הדולפינים.
שאיבדתי את עצמי במרדף אחרי ההישגים. אם אני עוצר רגע ומתבונן על הנסיעה הזאת שנקראת “החיים שלי” אני רואה שלאורך כל הדרך הייתי עסוק רק בלסיים את המקטע הנוכחי ולהגיע לתחנה הבאה. ליעד הבא. בשנותיי במערכת החינוך הייתי עסוק בבגרויות ובניסיון להתקבל ליחידה כזו או אחרת בצבא, בצבא חשבתי רוב הזמן על מתי אסיים את השירות ואמשיך לטיול, בטיול רק חיכיתי להגיע ללימודים וכן הלאה. נסיעה שלמה שלאורך כולה, עיניי היו ממוקדות קדימה, בלי להסתכל לצדדים ובלי להתרשם מהנוף. המחשבה הזו שהשתלטה עלינו, סליחה, עליי, הינה מחשבה מערבית שלא רק שיש בה חוסר שלווה פנימית ואי שקט אלא שהיא מסתירה בתוכה גם חוסר חופש ואפילו עבדות מסוימת. לא סתם השורה “פותחים פה גדול ומחכים לעונג הבא” שכתב ברי סחרוף, נמצאת בשיר “עבדים”. נהייתי עבד במרדף אחרי ההישג הבא, אחרי העונג הבא ויש בזה משהו נורא לא אינטליגנטי, כמו שהבינו
זה מכבר הדולפינים. אחד בפה ואחד בלב, אני מדבר פה נגד
איור: נועה רוזנקוף
“עובדה ידועה היא שדברים אינם כפי שהם נראים. למשל, על הפלאנטה הקרויה ארץ, האדם הניח תמיד כי הוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, וזאת משום כל אותם הישגים שהצליח להשיג- הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה. בעוד שכל מה שהדולפינים עשו מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות זמנם בנעימים. לעומת זאת האמינו הדולפינים תמיד כי הם אינטליגנטים הרבה יותר
מהאדם, מאותן הסיבות בדיוק”.
הקטע המתוק הזה מ”מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” של דאגלס אדמס, מצליח לתמצת בתוכו את הסיבה המרכזית לחוסר השקט ולתסכול שמאפיינים אותי ואת הרבה מחבריי. המרדף אחרי הישגים הוא משהו שהורגלנו אליו מילדות והוא מה שמניע אותנו וגורם לנו.. אתם יודעים מה, למה אני אומר “הורגלנו”, “אותנו, “לנו” ולא “הורגלתי”, “אותי”, “לי”? מה זו הבריחה הזאת וההסתתרות תחת המטריה הרחבה שמספק השימוש בלשון רבים? ברשותכם אפסיק עם זה, אדבר בשם עצמי ואם מישהו ימצא במילותיי מעט קווי דמיון או מסקנות על עולמו שלו, עשיתי את שלי. אז, אני מרגיש
כ״ח אדר ה'תשפ״א
14 |
