Page 9 - גילוי דעת
P. 9
ראש העיר ירושלים, משה ליאון ורעייתו סתוית ליאון
מזמינים אתכם לקבלת הפנים החגיגית לכבוד יום ירושלים
יום שני כ"ח אייר תשפ"א 11:00-16:00 | 10.5.21
מוזיאון ישראל, ירושלים
פסלים חיים מעגל מתופפים מתחם שעת סיפור הרכבים מוסיקליים תיאטרון בובות מתחם "מציירים אמנות" סדנאות
אמני שטח
דוכני מזון
הכניסה ללא תשלום בהצגת תו ירוק
הרשמה מראש באתר המוזיאון:
מסע לרשב”י
עמיחי אליהו | יו”ר איגוד רבני קהילות
יצאנו מרימונים, בשעה 19:40, מתרגשים לקראת שמחת רבי שמעון בר יוחאי. מי שעלה פעם אחת בל”ג בעומר יודע שהדרך למירון, העלייה לרשב”י היא חלק מהעניין, אתה לא מגיע להר במקרה, שבילים העולים למעלה. אספנו את עמישוב מכוכב השחר, והתחלנו: סיפורים, שירים, חידושים ודברי התורה. הלב משתחרר אט אט מדאגות הפוליטיקה, מהמחלוקות ושאר דאגות היומיום, ומתמלא ברצון לקודש. בגעגוע לטהרה.
אנחנו פותחים את ספר הזוהר מנסים להבין פסקה מסוימת. מבינים רק קצת, כמה שהדעת נותנת. ויותר ממה שמבינים, שמחים לפגוש עומק שאין לו סוף. כמו נוגעים באצבע קטנה בטיפה של האוקיינוס, מתחברים
לתורתו של רבי שמעון, גבוה מעל גבוה.
אנחנו עוברים בבקעה, ממשיכים למזרח הכנרת. המים של האגם לוחשים לנו, קורצים לנו וכביכול שואלים: “אתם בדרך לרשב”י, לא תקפצו לטבול?” קפצנו. המים קצת קרים, אבל הלב חם. מקווה ישראל ה’.
בדרך אנחנו עוצרים בציון של רבי יהודה בר אלעאי, ממשיכים ללמוד. אבא מגיע לציון של רבי יהודה מהרשב”י – מדליק את האור, כביכול מחבר בין תלמידי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר “כמה נאים”, ורבי שמעון אומר “כל מה שתקנו לא תקנו אלא...” ורבי יוסי – עדין לא שמענו אותו. רבי יוסי שותק, דומם. וידום אהרון. יש לנו אפשרות להגיע לרשב”י ברכב שיש לו
אישור להר, אבל אנחנו לא רוצים.
אנחנו רוצים לעלות כמו כולם, באוטובוסים. אנחנו חוזרים לצפת, קונים כרטיסים. שמחים על כל יהודי ויהודי שאנחנו רואים בדרך לרשב”י. באוטובוס אני יושב ליד עמישוב – אנחנו ממשיכים לקרוא מהזוהר. איתנו עולים למירון כל עם ישראל: חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים. אני מתחיל לזמזם לעצמי את הפיוט, “בר יוחאי נמשכת אשריך” שחיבר הרב
שמעון לביא, מהר מאוד כל האוטובוס מצטרף לשירה.
איש אחד – לב אחד.
אח”כ אנחנו ממשיכים לשיר את שאר שירי ל”ג בעומר. מישהו באוטובוס צועק “תשיר שירי שבת”. עמישוב מתחיל לשיר “יה אכסוף נועם שבת”, לא כולם מכירים, אבל כולם שרים. השעה 01:00 בלילה. אני שואל את
עצמי לאיפה עוד אפשר להגיע? האוטובוס מגיע לכיכר מתחת למירון. אנחנו הגענו בשיר לבית:
“ְוִי ְהיּו ַר ֲח ֶמיָך ִמ ְתּגֹו ְל ִלים ַעל ִמּדֹו ֶתיָך, ְוִי ְהיּו ַר ֲח ֶמיָך ִמ ְתּגֹו ְל ִלים ַעל ַעם ָק ְדׁ ֶשָך ְלַהְׁשקֹות ְצֵמֵאי ַחְסֶּדָך ִמָּנָהר ַהּיֹוֵצא ֵמֵעֶדן ְלַעֵּטר ֶאתִיְׂשָרֵאל ְּבִתְפֶאֶרת ַהְמָפֲאִרים אֹו ְתָך ַעל ְי ֵדי ׁ ַש ַּבת ָק ְדׁ ֶשָך ָּכל ׁ ִשׁ ָּשה ָי ִמים ְל ַה ְנ ִחי ָלם ַנ ֲח ַלת ַי ֲעקֹב ְּב ִחי ֶרָך”.
עוד לא התחלנו לשיר אותו, וצופרים של עשרות אמבולנסים ממלאים את הלילה.
הלם.
ברקע ניתן עדין לשמוע את המוסיקה מהציון של הרשב”י, אבל ההודעות מתחילות להגיע. הילדים שלנו על הר.
והלב. הפער, הוא בלתי נתפס. רגע אחד אתה מרגיש שאתה תחת כנפי השכינה וברגע השני תחושה של חורבן מוחלט. ורבי שמעון – רבי שמעון בכה, כדאי הוא רבי שמעון לבכות איתו.■
| 9
כ״ה באייר ה'תשפ״א
