Page 13 - גילוי דעת
P. 13
שייך לעם ישראל”.
לאחר שירותו הצבאי, עבד ירון עם נוער בסיכון בת”א ובתור שף במסעדות נחשבות. “היה לי חבר טוב ששמו ירון, בחור חרדי. היו לנו המון שיחות על יהדות וציונות. לי כבר היה ברור לאן השביל שלי מוביל, אבל רציתי לקבל החלטה ממקום אמיתי ושלם. ירון הזמין אותי לסעודת שבת. בהיותי בן שלושים ראיתילראשונהבחיישולחןשבתמשפחתישיש בוקדושתשבת ודיבורי נועם ושמחה. באותו הרגע החלטתי שאין שאלות וספקות וקיבלתי על עצמי לשמור שבת. בהמשך הגעתי למכון מאיר בירושלים ולמדתי שם תורה יומם וליל בבית המדרש. הייתי בטוח שאצרך עזרה פסיכיאטרית
בעצם חייו של אותו רכז משמעת שהטיף למוות, ניצלו ע”י קצין יהודי בעל מוסר וערכים. זה היה חידוש ענק, וזה הרגע שהחלטתי שאני רוצה להיות שייך לעם ישראל
בעקבות כל העבר והטראומות שלי, אבל לימוד התורה והשייכות מתוך מקום שלם ומתוך בחירה- עזרו לי להתגבר על העבר. תורת עמ”י ענתה לי על כל השאלות”.
בתהליך שנמשך כשנה וחצי, עבר ירון את שלבי הגיור השונים. “ביום שסיימתי את הגיור, כולם קיבלו אותי במכון מאיר בשירה אדירה, והדבר היה מאד מרגש. סוף סוף הפכתי לאדם שלם עם אמונה בקב”ה ותורת ישראל. יום למחרת קמתי בבוקר, הנחתי תפילין ועליתי לתורה. בירכתי “ברוך שלא עשני גוי”- ופתאום הבנתי את המשמעות של האמירה הזו- מה זה להיות גוי, מה זה להיות יהודי. איזו זכות גדולה היא להיות יהודי.
אנחנו לא מעריכים זאת”.
הוא החליט לקרוא לעצמו ירון אברהם מתוך השמחה וזכות אברהם אבינו. את השם איתו נולד, הוא לא מזכיר כדי להשאיר את העבר מאחוריו.
פגשתי איש יהודי מבוגר בעל פיצוציה שנתן לי לאכול ולשתות. אני לא הבנתי עברית, הוא לא הבין ערבית, אבל הוא לקח אותי לתחנה המרכזית, נתן לי כסף וכך נסעתי לאילת. בשנה הראשונה שם לא הבנתי כלום- לא את המנטליות ולא את השפה. הייתי ישן ברחובות ובחדרי מדרגות, ואז התחלתי לעבוד במסעדה. שם הכרתי בחור צדיק בשם אודי שדה שעבד אז בגוש “הנוער העובד והלומד”. הוא, אחיו שהיה עוזר פרלמטרי, וח”כ בני טמקין, אימצו אותי. גרתי בביתו של אודי קרוב לחודש והוא נתן לי כל מה שאני צריך, פשוט שמר עליי. הם ידעו שאני ערבי והכירו את הסיפור שלי ולכן העבירו אותי למרכז נוער בסיכון בת”א. בגיל שבע עשרה ראיתי שכל החבר’ה במקום עומדים להתגייס לצה”ל ורציתי גם. בגלל הרקע שלי לא העזתי לדבר על זה בהתחלה, אבל החברים הזמינו אותי למסיבות הגיוס שלהם ואמרתי למנהל שאני גם רוצה להתגייס ושתהיה לי מסיבת
גיוס כמו כולם”.
בעקבות רצונו החל תהליך גדול שכלל עזרה מחברי כנסת ומאנשים שונים על מנת שיוכל להתגייס. “הייתה הצעה שאחזור הביתה ואקבל אישור הורים עבור המהלך הזה. כמובן שאני לא יכולתי לחזור הביתה. ב”ה שבועיים לפני גיל שמונה עשרה עליתי על מדים והתגייסתי לצה”ל בתור לוחם גבעתי. שנה וחודשיים לאחר הגיוס מצאתי את עצמי חזרה בעזה, הפעם בתור חייל”.
חוויה מטלטלת.
“כן, כשהגעתי לעזה זה היה מאד קשה: פתאום לסייר באותן השכונות והמקומות שמעלים הרבה זיכרונות ושגורמים לי לחוות דברים שוב. שלושה חודשים לאחר מכן, באחד הסיורים שלי, ראיתי מרחוק את רכז המשמעת שהיה במסגד. הוא היה מסתובב כל היום עם מקל ומעניש בצורה קשה ואכזרית. אותי הוא העניש אותי במשך כל השנים, ובהתקף חרדה וזעם לקחתי את הנשק ורציתי לנקום בו. רגע לפני שיריתי, ביקשתי מהמפקד שלי שייתן לי אישור. הוא לא הבין למה אני רוצה לעשות את זה, ואני נכנסתי להתקף חרדה. הוא לקח ממני את הנשק, חזרנו לבסיס ולאחר שנרגעתי, סיפרתי לו את כל הסיפור שלי והוא לא האמין. ב”ה שלא יריתי בו. בעקבות השיחה עם המפקד, שמעתי לראשונה בחיי את המושג “קדושת החיים”- לא בעד הרג ורצח. אנחנו תמיד התחנכנו שהיהודים הם רוצחים וצמאי דם, הם מתוארים כבני משפחת השטן. השטן פוגע בעבודת האיסלאם, ולכן צריך להרוג אותם כי הם נלחמים ברצון האל. אבל תוך כדי השיחה עם המפקד, אני מגלה שהיהודים באים להגן על עצמם. ההיפך הגמור ממה שחונכתי. בעצם חייו של אותו רכז משמעת שהטיף למוות, ניצלו ע”י קצין יהודי בעל מוסר וערכים. זה היה חידוש ענק, וזה הרגע שהחלטתי שאני רוצה להיות
| 13
ג׳ בסיון ה'תשפ״א
