Page 12 - גילוי דעת

מה השתנה אחרי 15 שנה?
איילת שליסל | יועצת תקשורת ועיתונאית
את המנורה שניצבה מעל בית הכנסת, בשונה מביזוי הסמל שביזתה אחת ממפגינות השמאל, שישבה עליו במערומיה. ונזכרתי בישיבות שהיו ביישוב ימים לפני עקירתו. כל הזמן הייתה המחשבה איך להנציח את המקום הזה מצד אחד, ומצד שני איך לסמל את הפשע הגדול. אף שההחלטה לשאת את המנורה התקבלה אחרי דיונים, היא הפכה ללא ספק לאחד הסמלים החקוקים
של גירוש היהודים מגוש קטיף.
15 שנה אחרי הגירוש, ומה השתנה?
מערך ההסברה של הימין עבר מהפכה. קודם כול דרך הרשתות החברתיות: הציבור הפך לכוח תקשורתי בפני עצמו, והוא אינו זקוק לרחמיהם של אנשי תקשורת כאלו ואחרים אלא מסוגל לחדור לכל בית בישראל, להגיע לכל אזרח, לעקוף את מכשיר הטלוויזיה
בסלון.
עוד מהפכה היא מהפכת העיתונות הערכית. עם השנים נוצר מערך של עיתונות שאינה חוששת לכתוב ערכים, אינה חוששת לומר את דבר ה' ואינה חוששת לכתוב שחור על גבי לבן שאנחנו גרים פה לא בגלל אסטרטגיה כזו או אחרת אלא כי הקב"ה הבטיח את כל
ארץ ישראל לעם ישראל.
זכיתי במשך כשנתיים לערוך את הגיליון הזה, והגיליון ה-400 נראה לי ממש כאילו היה אתמול. מרגש שהמערכת היקרה הזו כבר חוגגת את הגיליון ה-500. אני מאחלת לכל חברי מערכת 'גילוי דעת', לעורכת היקרה, שעושה עבודה נפלאה, ולמשפחת פרסומי ישראל עוד שנים רבות שבהן ישמשו במה ערכית לתוכן איכותי לציבור
.הדתי
מחאה קיצוניות יותר אך לגיטימיות, כמו חסימות כבישים, הקפידה ההנהגה להתנער מהן כאילו עשו אותן אויבי ההתיישבות. קו המחשבה התעסק בעיקר בשאלה איך נשפיע על התקשורת, איך יפתחו את מהדורת החדשות ומה יאמר הכתב שיראה נער שחוסם את הכביש כדי לצעוק שרוצים לגרש יהודים מביתם. הרי בטוח שאם אותו נער יגיש זר פרחים התקשורת כולה תחבק אותו ותשנה את
עמדותיה.
למעשה כולנו יודעים שההפך קרה. התקשורת הציגה את כל המתנחלים כאלימים, מפגינים לא לגיטימיים ואף כרודפי בצע, שכן כל אחד קיבל קרווילה, לא פחות. הם הקפידו להשתמש בטרמינולוגיה של הוגי התוכנית ההרסנית. הסבירו שמדובר בסך הכול ב'פינוי' וכי 'יש פתרון לכל מתיישב’. השימוש במכבסת המילים ההיא הוא לא אחר משיתוף פעולה עם הפשע. למילים האלה יש כוח חזק, והוא נחקק
בדפי ההיסטוריה.
אפשר לראות דוגמה לכך דווקא מאירועים בצד השני של המפה הפוליטית. כולנו יודעים לומר 'מגורשי חמאס' או 'עקורי איקרית ובירעם', אבל כשזה מגיע ליהודים שנעקרו מביתם בארץ ישראל פתאום נכנס הביטוי הקליל 'פינוי', כאילו מדובר באשפה שצריף
להעביר מהמקום המיותר הזה.
בימים אלו אנחנו רואים את הפגנות השמאל האלימות (במסווה של הפגנות חברתיות). את תקיפות השוטרים, חסימות כבישים ונשים אשר חושפות
את גופן ומוזילות אותו בשם המאבק.
עמית סגל הציג השבוע את תמונת תושבי נצרים שיצאו מהיישוב נושאים
השבוע נציין 15 שנה לגירוש מגוש קטיף. 15 שנה לאותו אסון היסטורי שמדינת ישראל הביאה על עצמה. זכיתי לגור בנצרים שנתיים ולחוש את האווירה הייחודית שהייתה בחבל הארץ הקסום הזה. יישוב של 80 משפחות בזמנו שכל אחת מהן הייתה מיוחדת, ויחד הן יצרו מרקם אנושי עוצמתי מאין כמותו.
היישוב שמר על שגרה בריאה ממש עד לרגע האחרון, ובמקביל לחיים הפסטורליים ביישוב הייתי שותפה גם למאבק בתוכנית העקירה עם כלל הציבור. אחד הרגעים שהביאו להכרעת המאבק ולכך שגזרת הגירוש הפכה מהכרזה של פוליטיקאי למבצע צבאי חסר תקדים הייתה גיוסה של מערכת
התקשורת כולה.
כולנו זוכרים את נאום האתרוג של עיתונאי חדשות ערוץ 2 אמנון אברמוביץ, אשר ימים קודם לכן תקף את שרון בתקשורת ללא הפסקה על התיקים שהואשם בהם (ממש
כפי שהוא עושה היום לראש הממשלה שלנו) אך לא הרגיש אפילו בושה להכריז: "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג, לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן,
לפחות עד תום ההתנתקות”.
בכל הדיונים שנעשו בתקופת
המאבק תמיד חשבנו 'איך זה ייראה', מה יחשבו בתקשורת ומה יאמרו. ההנהגה אשר הובילה בזמנו את המאבק ניסתה להסביר לנו שההפגנות צריכות להיות מאופקות כדי שנשמור על התדמית היפה של הציונית הדתית, שלא יחשבו חס ושלום שאנחנו אלימים. וגם כאשר נעשו פעולות
מערך ההסברה של הימין עבר מהפכה. קודם כול דרך הרשתות החברתיות: הציבור הפך לכוח תקשורתי בפני עצמו, והוא אינו זקוק לרחמיהם של אנשי תקשורת כאלו ואחרים אלא מסוגל לחדור לכל בית בישראל, להגיע לכל אזרח, לעקוף את מכשיר הטלוויזיה בסלון
בתמונה: אריאל שרון על רקע שער טיטוס והמנורה (אותה תמונה ששחזרו תושבי נצרים עם המנורה שלהם כשעזבו את בתיהם).
י' אב ה'תש"פ
12 |
צילום: אבי אוחיון, לע"מ