Page 14 - גילוי דעת

התחלתי לרוץ על המסלול, חצי שנה של בדיקות קפדניות, פיזיולוגיות ונפשיות. אני יורדת בכל פעם מן הגולן בחדווה לעוד אחת ועוד אחת, לפעמים קל"ב, לטבריה או לצפת, ולפעמים לאיכילוב, שבו בחרתי לתרום.
"טוב, אובססיבית או לא, מבחינתי לא היה מצב לוותר על החלום. 'עוד לא אמרתי את מילתי האחרונה', אמרתי לתמר. 'אלך לשפר תפקודי כליה, וניפגש'. תמר רק חייכה ואולי חשבה בליבה שעדיף שאתחיל להתרגל לרעיון. אנשים רבים סביבי ניסו לנחם אותי: 'תמצאי לך בקלות מעשה חסד אחר'. נכון, אבל אני הרי לא יצאתי למסע חיפוש אחר אתגר של חסד. הקב"ה הקרה לנגד עיניי את הרב רביץ וסיפורו, ושתי כליותיי קפצו וקראו בכל עוז: 'אנחנו רוצות להיפרד ולהציל חיים! נבראנו אומנם בזוג, אבל מתברר שאחת מספיקה לאדם עד אחרון ימיו הטובים.
הרב ישעיהו הבר ז"ל יושב ראש עמותת מתנת חיים
אפרת בדיחי עם עדינה מושתלת הכליה, שבועיים אחרי אחרי ההשתלה
לצפת, ולפעמים לאיכילוב, שבו בחרתי לתרום. מונה הקילומטרים שלי כבר עובר את האלפיים במצטבר. 'ויהיו בעיניי כימים אחדים' באהבת החלום המתקרב אל התגשמותו הנכספת. אבל לריבונו של עולם היו תוכניות אחרות. נראה שעדיין לא הייתי בשלה לתרומה נינוחה. על סף סוף מסלול, בוועדה חמורת הסבר חורצת הגורלות, נכשלתי. ליבי נפל בקרבי, והשמיים נפלו איתו על ראשי. הייתכן?! אין מצב, אני אערער, אני ארעיש עולמות! הרי תיק הבדיקות
שלי מזהיר. "אז זהו שלא, או לא לגמרי. השגתי פגישה עם ד"ר תמר אשכנזי, ראש מרכז ההשתלות. 'גם אני קיבוצניקית', אמרה לי תמר, 'נכנסת לי ללב. בואי לרמב"ם. ניפגש בחצי הדרך'. תמר הצביעה לי על העובדה שלבדיקה אחת – עם רלוונטיות כלשהי לעניין, יש להודות, בדיקת תפקודי כליה – ניגשתי שבע פעמים. בשלוש מהן לא היו הבדיקות מספקות. 'לא נראה לך שיש פה איזה מרכיב אובססיבי?' תהתה תמר, ואני חייכתי במרירות. 'החמרנו איתך בפעם הקודמת', אמר לי ראש הוועדה כעבור שלוש שנים. 'זה תפקידנו. אנחנו פוסלים כ-50% מן הפונים אלינו'. נדהמתי כשאמר כך: הרי יש לזכור שמי שהגיע עד הוועדה כבר צלח בשלום את כל הווייה דולורוזה של תהליך הבדיקות המייגע. אפשר לחשוב שבגבי משתרך תור של כמעט תורמים ממרכז ההשתלות בתל אביב ועד ביתי בקשת בגולן, שתקתי לתוך עצמי מחשבה שלא הייתה מיטיבה במיוחד את מצבי שם. הבנתי את הראש של משרד הבריאות בעניין הזה: הוועדה רואה בעצמה אחראית לשלום גופו ונפשו של התורם יותר ממנו עצמו, אף כי איננו בדיוק ילד חסר שיקול דעת. אם חלילה יסתבך בתרומה, אומרת המדיניות הזו, ובמיוחד אם היה נחוש בקבלת ההחלטה עד רמה אובססיבית, הוא עלול להיקלע למשבר נפשי, לתפוס את הראש בדיעבד ולהגיד לעצמו: מה ראיתי לשטות זו. >>
>>
הקטנים כשאוטובוס הילדים של כפר דרום עלה על מטען, משאיר אחריו עשרה יתומים חדשים, שלושה ילדים קטועי רגליים ונפגעים נוספים. אחרי שסייענו להעמיד יש מאין בית ספר מילדי כפר דרום, נקראתי להקים את ועד יישובי חבל קטיף. הקשר נמשך עד הגירוש ולאחריו. את שלוש מלחמות ישראל האחרונות בעזה ביליתי באשקלון, מסייעת ככל יכולתי בחזית העורף. גיל 60 הגיע, ואיתו מתנה מעצמי לעצמי – חלום ישן ללכת את שביל ישראל מצד לצד ברצף עם המיזם המופלא 'נפגשים בשביל ישראל'. החיידק דבק בי, והלכתי
פעם נוספת את הכול שוב ושוב – חצי פלוס.
"חלום התרומה הלך ונדחק בכל פעם מחדש לקרן זווית, בין חדר לעלייה שבלב. מפעם לפעם היה הקול הפנימי המודחק סונט בי: אז זהו? שכחת?! אבל גם לחלום הזה בא סוף-סוף הרגע הנכון. שבת חול המועד פסח תשע"ה. אני קוראת בנחת את עיתון 'מקור ראשון'. הופכת דף, ומן הגיליון נשמטת חוברת של 'מתנת חיים, מתנדבים למען השתלת כליה'. בהינף יד אני הודפת מפניי את העיתון וצוללת לתוך החוברת: לקט סיפורי חיים של התורמים האחרונים. אני קוראת מכריכה לכריכה בנשימה עצורה ובעיניים דומעות. החלום מכה בכל עוז על קירות הלב. בעמל רב אני מחכה לשלושת כוכבי צאת השבת. מדליקה מחשב כדי להירשם לתהליך. אבל רגע: מבין המיילים מבצבצת אליי התזכורת היומית שלי לספירת העומר. באופן חריג לחלוטין מתנוססת בראשה שורה כחולת אותיות: 'הספירה מוקדשת היום לכל תורמי הכליה הגיבורים של עמותת מתנת חיים'. אני שולחת מבט לגובה: 'תודה, ריבונו של
עולם, שמעתי. הינה: נרשמת'".
ומה משם? ספרי קצת על התהליך.
"כן, הסיפור עוד ארוך. התחלתי לרוץ על המסלול, חצי שנה של בדיקות קפדניות, פיזיולוגיות ונפשיות. אני יורדת בכל פעם מן הגולן בחדווה לעוד אחת ועוד אחת, לפעמים קל"ב, לטבריה או
כ"ד אב ה'תש"פ
14 |