Page 13 - גילוי דעת

טיפסתי אל פסגת המצדה ממזרח חצי שנה אחרי התרומה | צילום: עירית צוק-קובאצ'י
בגיל 65 תרמה אפרת בדיחי כלייה לאישה שלא הכירה. היא משתפת במתנת החיים הגדולה שזכתה בה, כדי להדביק אנשים נוספים ברצון לשקול לתרום בעצמם, מתוך בחירה מושכלת ומשוחררת
"אנשים משועשעים לקבל ממני מייל ולגלות שכתובת הדוא"ל שלי היא 'אפרת קשת'. גם כתובת הדואר הפיזי לא שונה בהרבה; אין אצלנו שמות לרחובות או לשכונות. אבל קשת רק בת 46, אז לך תדע. אולי פעם, כשנגדל. הייתי בת 20 כשהגעתי לקשת בטרמפים, תחת אש, ביום השישי ללידתה יש מאין, בבונקר בקוניטרה: באנו להפגנה ונפלט לנו יישוב. כשקשת התקרבה ליום הולדת 40 התיישבתי בהחלטה של הרגע לכתוב את הסיפור המופלא הזה. קמתי מכיסא המחשב כעבור שבועיים (ואחר כך כעבור עוד שנתיים של בישול על אש קטנה) ושלחתי לדפוס את ספרי הראשון, 'פתאום נולדה'. יש אומרים שהכותרת מתארת את ההוויה שלי עם היוולדה של קשת. לשון אחרת, 'זאת ילדותי השנייה', והגולן הוא בה כינור ראשון. השביעייה הפותחת
של שמות ילדיי משתרעת מכינרת עד גולן".
מאיפה הגיע הרצון שלך לתרום כליה?
"ובכן, גם זה קשור בגולן. בשנות ה-90 רבצה עננה כבדה ושחורה בשמי עתידו של הגולן: אם יישאר במפת ישראל או חלילה יימסר לסוריה בעבור הסכם שלום. הייתי פעילה מאוד במאבק על הגולן בגזרת דעת הקהל הישראלית והעולמית ובגזרת מקבלי החלטות. כך הפכתי לשועל מסדרונות הכנסת בחיזורים אחר ליבו של כל ח"כ אפשרי. בין היתר גייסתי למאבקנו את הרב אברהם רביץ ע"ה, שעמד בראש סיעת דגל התורה. העניין לא זכה לברכה חמה של שותפיו החרדים, אבל אני ניצלתי קשרי ילדות משכונת בית וגן בירושלים וחיזקתי אותם לטובת העניין. הרב רביץ, שהיה ציוני גדול בליבו ושירת בצעירותו בצה"ל ובנערותו בשורות הלח"י, נעשה לידיד אמת של הגולן. פעם באתי לדבר איתו בלשכת ועדת הכספים שבראשה עמד. לתדהמתי מצאתי אותו מחובר למכונה אימתנית שלא הכרתי. 'זו דיאליזה', הסביר לי הרב. 'אני חולה באי-ספיקת כליות, והמכונה מדמה את תפקיד הכליות בסינון הדם מן הרעלים. מצבי מחייב אותי להתחבר שלוש פעמים בשבוע לדיאליזה למשך ארבע שעות, ולמי יש זמן? אז הבאתי מכשיר לכאן, ואני מחובר אליו וממשיך
בעבודתי'. ליבי נצבט.
"ייסדנו מסורת שנתית שמשפחת רביץ המורחבת מגיעה להתארח בקיץ בגולן או בגליל ומטיילת יום אחד בהדרכת מישהו מאיתנו. פעם כשעמדתי לעלות על האוטובוס השכור למען השבט גיליתי שצוות טלוויזיה מצטרף אלינו על ציודו. הופתעתי. שאלתי בצד את הרב רביץ אם הוא מעוניין לתת פומבי לתמיכתו במאבקנו. 'לא', ענה הרב, 'אני מעוניין לתת פומבי לעובדה
חלום התרומה הלך ונדחק בכל פעם מחדש לקרן זווית, בין חדר לעלייה שבלב. מפעם לפעם היה הקול הפנימי המודחק סונט בי: אז זהו? שכחת?! אבל גם לחלום הזה בא סוף-סוף הרגע הנכון. אני קוראת בנחת עיתון ומן הגיליון נשמטת חוברת של 'מתנת חיים, מתנדבים למען השתלת כליה'
שאפשר להציל חיי אדם בתרומת כליה'. הוא הסביר שמצב מחלתו החמיר והדיאליזה כבר לא מספיקה לאפשר לו חיים תקינים. הוא סיפר שתריסר ילדיו הלכו מכות על השאלה מי מהם יזכה לתרום כליה לאבא ולהציל את חייו בדרך לא קשה. משה, בנו בכורו, זכה בתחרות. 'צוות הטלוויזיה מלווה את כל המסע שלנו אל התרומה'. הנושא כולו עוד היה רחוק מן התודעה בארץ ואף בעולם. ליבי נרעש. כשאני אהיה גדולה, לחש בי קול פנימי, גם אני אתרום
כליה. בעזרת ה'".
ומשם זה כבר רץ?
"רץ לאט. מרגע ההחלטה ההיא ועד שזכיתי להירדם באושר אל ניתוח התרומה חלף חצי יובל. באותו טיול עם הרביצים הייתי בת 40. גולן בן זקוניי היה פעוט כבן שנה. אמירת הלב 'כשאני אהיה גדולה' התכוונה קודם כול כשאסיים את פרק גידול הילדים. בשיאו של המאבק על הגולן זכיתי לביקור אישי מרגש של הרב רביץ בשביתת
הרעב שלנו בגמלא. אחרי הגולן בא סיפורו של>> פרק גוש קטיף. עברנו אליו בן לילה עם שלושת
כ"ד אב ה'תש"פ | 13