Page 18 - גילוי דעת

לא לפספס את החיים
אורי שכטר
מנהל אגף שורשים בארגון רבני צהר ופעיל חברתי.
????
לחיות את הזוגיות שלנו, להקשיב זה לזה, להיות ביחד לא רק באירועים ש'חייבים' לעשות כי צריך. לפני כמה זמן סיפרתי לחבר שאישתי ואני לקחנו היום יום חופש מהעבודה וטיילנו בתל אביב. החבר שאל: "לכבוד מה יצאתם, יום הולדת? יום נישואין?" עניתי לו: "לא, סתם לכבוד זה שאנחנו אוהבים"
מטרה. לדוגמה, עבודה היא אמצעי להתפרנס, לא מטרה. כמו שכתבתי, לחיות את הקשר עם הילדים שלנו, להקשיב להם באמת, להיות איתם גם כשהם נמצאים בטוב ובהצלחה וגם כשהם
נופלים (עימו אנוכי בצרה).
אוסיף סיפור שקרה לי עם בני כדי לחדד את הנקודה: כשהבן שלי סיים את הישיבה התיכונית היה מנהג בישיבה שהשבת האחרונה בישיבה מיועדת לתלמידי השמינית והוריהם, והם גם נהגו להזמין את האבות כבר ביום חמישי בצוהריים. האמת היא שלא ידעתי למה אני
מגיע, ואני מעריך שגם שאר האבות.
בשעה 18:00 קיבלנו תדריך: אין רכבים (הציוד יגיע אליכם לשטח), סוגרים את הסמארטפונים (חלק מהאבות כמעט הפסיקו לנשום). כל אב לוקח את בנו, ואתם אמורים להגיע בנחת לנקודה מסוימת במדבר בתוך שעתיים. מי שרצה קיבל דפי הנחיה שעזרו לו לחדד את השיחה, ומי שלא
רצה זרם עם בנו בשיחה חופשית.
כשהגענו למקום המפגש חיכו לנו התיקים, שקי השינה ושאר הציוד. התפללנו במקום. לאבות חילקו מזרנים (מה לעשות, עברנו את הגיל). במקום חילקו גם כלי בישול ותבלינים, וכל אב ובנו יצאו ברגל לשטח למקום מבודד
ושקט שהם בחרו לעצמם.
זה היה בית מלון של מליון כוכבים. הכנו ארוחת ערב טעימה מאוד ביחד. תוך כדי הארוחה שם מתחת למליוני הכוכבים שבשמיים חשבתי לעצמי כל הזמן: איך אני מגיע לדיבור עמוק
עם הבן שלי?
מעבר לכך שקשה להגיע לדיבור עמוק עם ילדים בגיל הזה הבן שלי אפילו פחות מכולם אוהב לדבר. עוד מעט נלך לישון, ואני אפספס את הזדמנות חיי. ואז צץ במוחי רעיון מדהים. אשתי כנה ואני יודעים שהבן שלנו מעשן כבר מכיתה ט' או י', ומעולם לא הערנו לו או דיברנו איתו על זה, פשוט התעלמנו (סוד עצימת העיניים). ואז הסתכלתי על בני שם בשטח במבט אוהב ואמרתי לו: "בן, תדליק לי סיגריה". הוא הסתכל עליי בתדהמה ושאל: "מה אמרת, אבא?" "ביקשתי
תוכנית עסקית מפורטת כיצד העסקה תצליח. מה תעשה?"
הוא הסתכלבי בעיניים בורקות ואמר: "הייתי רץ על העסקה הזאת בכל הכוח". אמרתי לו: "העסקה היא המשפחה שלך. תאמין שאתה יכולח לתקן, תרצה באמת לתקן ותבנה תוכנית
איך התיקון המשפחתי יקרה".
בלילה הוא שלח לי את ההודעה הזאת: "נכנסתי עכשיו הביתה אחרי יום עבודה ארוך וראיתי על המיטה שלי את המכתב שכתב הילד שלי הקטן בן השמונה: 'אבא, אני אוהב אותך ומאוד רוצה שנהיה יותר בקשר'". חשבתי לעצמי: הבחור עוד לא עשה כלום, הוא רק רצה בליבו שיהיה
שינוי, וזה כבר השפיע.
למרות כל הדברים שמסיחים את דעתנו חשוב שנדע בחיים מה חשוב באמת, מה אמצעי ומה
לפני כמה זמן חבר טוב שלי שבר את הרגל, והודעתי לו שאני אגיע לישון לידו בלילה בבית החולים. בשעה שתיים בלילה הצטרף אלינו חבר נוסף שהגיע מהרצאה שהעביר בדרום הארץ. לחבר שהגיע יש 9 ילדים, הגדול שבהם בן 14. תוך כדי השיחה בינינו שאלתי את החבר האב לתשעה "אחי, מתי בפעם האחרונה סיפרת סיפור לילד שלך לפני השינה?" והוא ענה לי בלי לחשוב פעמיים: "אין לי זמן לשטויות האלה". הסתכלתי עליו בעצב רב ואמרתי לו: "אח שלי,
אתה מפספס את החיים".
הרבה פעמים אני מרגיש לעיתים גם על עצמי שאנחנו יכולים להיסחף במרוץ החיים ולפספס את החיים עצמם. לקום לעבודה בבוקר (כולנו צריכים לעבוד כדי לפרנס את משפחותינו), לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה, לא לראות את האישה, לא לראות את הילדים, ואז להתפלא שהילדים לא סופרים אותנו בחיים שלהם או להתפלא שאנחנו מאבדים את החיבור בקשר
הזוגי שלנו.
בתקופה האחרונה אני מרגיש שבורא עולם זרק אותנו הביתה. אין בריחות לחו"ל, תתמודדו ותחיו עם המשפחות שלכם. בהתחלת הקורונה זה היה ממש קיצוני, ממש לא יכולנו לצאת
מהבית. זה מקרי? לדעתי ממש לא.
הדברים שלי יכולים קצת לדכא, אבל לא זאת כוונתי. כולנו, בקצת רצון, נוכל לעשות את השינוי ולהפוך את חיינו מאושרים ומלאים.
לא מזמן הגיע אליי איש עסקים מצליח מאוד, אב לארבעה, וסיפר לי בעצב שכל יום הוא חוזר מהעבודה בשתים עשרה או באחת בלילה ולא רואה את הילדים. הוא ממש איבד את הקשר איתם, שלא נדבר על הקשר עם אשתו, שכבר
לא קיים בכלל.
הוא שאל אם הוא יכול עוד לתקן משהו אחרי שהכל נראה לו הרוס. שאלתי אותו: "אם היו מציאים לך עכשיו עסקה של 100 מיליון דולר והיו אומרים לך שאין סיכוי כמעט שהעסקה תצא אל הפועל אלא אם כן אתה מאמין שהיא יכולה להצליח, רוצה באמת שהיא תצליח ותכין
כ"ד אב ה'תש"פ
18 |