Page 12 - גילוי דעת
P. 12
בואו ונצא
לקראת השבת
יהודה הלוי עמיחי | מכון התורה והארץ
ואין אחד חשוב מחברו, יש שוויון מעמדות מוחלט, כולם יכולים לבוא ולקחת את פירות השדה שהבעלים נטש והפקיר. התורה מצווה אותנו “והשביעית תשמטנה ונטשתה” אדם חייב לנטוש את שדהו, לראות כאילו אין קשר בינו ובין שדהו, שמחים הכול בכל, כולם שווים בשנה השביעית. שנה שכל ישראל אחד ומאוחד. ובסוף השנה השביעית אנו מוחקים חובות זה לזה והמלך מופיע ברוב הדרו “ויהי בישורון מלך” בבית קדשנו ותפארתנו.
בעמדנו בפתח השנה השביעית, רוב תושבי ישראל אינם חקלאים ואינם עוסקים בעבודת האדמה, אבל לאנשים רבים יש גינות: גינות פרטיות באדמה או גינות המייפות את הבתים ואת המרפסות בעציצים נאים ויפים. כפי שחז”ל אמרו שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, בוודאי שגינה נאה מוסיפה יופי והרחבת הדעת. אנו צריכים להכין את הגינות הפרטיות שלנו לקראת השמיטה, כדי שבשנת השמיטה הגינות תשארנה נקיות ויפות. איננו רוצים להגיע למצב של גינה “מושמטת” מבחינת יופיה, אלא “מושמטת” מפעולות האדם. למי שיש דשא צריך לדאוג שהדשא יגיע לשמיטה מסודר ומלא, ללא חורים וחללים. אם יש צורך בהשלמות בעצי הפרי יש לטפל בכך בתקופת האביב: להביא שתילים מסודרים ולא לחכות עד ערב השביעית ממש (בד”כ כבר לא יהיו שתילים במשתלות). הרוצה שיפרחו פרחים בגינתו ישתול פקעות שיפרחו לאחר הגשמים בשנת תשפ”ב, צריך לסדר את מערכת ההשקיה בגינה, וראוי לעשות בערב שמיטה. אם נתארגן היטב לקראת השמיטה נוכל לצאת ולקבל בשמחה את שנת השמיטה הבאה עלינו לטובה, שנה יפה בפירותיה ופרחיה. כשם שכל יהודי לובש את בגדיו הנאים בערב שבת ומתכונן ומחכה לבוא השבת, כן אנו נכין את גינותינו הנאות לקראת השמיטה ונבוא בשמחה לקבל שנת השמיטה תשפ”ב. לכה דודי נצא השדה לראות כיצד נקבל בשמחה את שנת השבע.■
אנו עומדים ערב ראש השנה לאילן ט”ו בשבט תשפ”א. השנה השישית, האחרונה במערכת שנות השמיטה והיא גם ערב שבת. יש בשנה זו שני כוחות, מסיימים את שש
שנות המעשה ומתכוננים לשנה השביעית.
השנה השישית מיוחדת בנתינת מעשר לעני. לאחר הפרשת תרומה גדולה לכהן, מעשר ראשון ללוי ותרומת מעשר לכהן, אנו צריכים לתת לעני עשירית מהפירות. חז”ל לימדו אותנו שיש הבדל היכן מפרישים את המעשר לעני, אם ההפרשה היא בשדה או בבית. בהפרשת מעשר עני בשדה בעל השדה מחויב לתת לכל עני שבא לשדה. כמו כן, בשדה הכמות הניתנת לעני היא כדי שבעו. האכילה צריכה להיות חשובה ובעל השדה איננו יכול להחליט למי הוא נותן את המעשר. לעומת זאת אם בעל השדה הכניס את היבול לביתו הוא יכול לתת לעני שהוא קרובו או ידידו ואינו מחויב לתת לכל עני שבא לבקש.
חז”ל מלמדים אותנו שיש דרגות בעניות, אם העני טורח ויוצא לשדה כדי לקבל את המעשר, סימן שהוא עני נצרך מאד, ויש לדאוג תחילה לכדי שבעו. אין בעל השדה יכול לדחותו ולומר לו את מעשר העני שלי אתן לעני אחר, בוודאי שיש לדאוג לעני זה, לתת לו מיד את המעשר ולתת כמות ראויה. אם רואה אדם נצרך לאוכל אסור לו לבדוק מדוע ולמה, אלא תחילה יאכילהו לחם. אולם כאשר העני איננו יוצא לשדה אלא בא לבית בעל השדה ורוצה לקבל את מעשר העני, אנו מבינים שהצורך איננו גדול כל כך. במקרה כזה בעל השדה יכול לתת את המעשר למי שירצה, ואינו מחויב מיד לתת לעני את
הפירות, כמו כן הכמויות משתנות.
בשנה השישית התורה מצווה אותנו לתת לעני את המעשר, אולם לפקוח עין ולהסתכל איזה עני עומד בפנינו. לעומת זאת כאשר באה שנת השמיטה, כבר אין סוגי עניים ואין הבדל בין כהן לוי וישראל. זו שנה שאין נוהגים בה דיני תרומות ומעשרות, כל השדות הם הפקר
כשם שכל יהודי לובש את בגדיו הנאים בערב שבת ומתכונן ומחכה לבוא השבת, כן אנו נכין את גינותינו הנאות לקראת השמיטה ונבוא בשמחה לקבל שנת השמיטה תשפ”ב.
לכה דודי נצא השדה לראות כיצד נקבל בשמחה את שנת השבע
ט׳ שבט ה'תשפ״א
12 |
