Page 15 - גילוי דעת

לתפארת רווקי ישראל
יאיר איזנברג | אני כותב משמע אני חושב
מאיירת: נועה רוזנקוף
השבוע, רגע לפני סגירת ההרשמה להמלצות על מדליקי משואה בהר הרצל, הגשתי את מועמדותי. לא, אני לא מנכ”ל פייזר ואפילו לא לוחם עז נפש שהציל חיילים בקרב. אתם יודעים מה, אני אפתיע אתכם- אני גם לא סבתא שמברכת במרוקאית ויכולה לרגש מיליוני אזרחים ישראלים. אז למה בכלל לתת לי להשיא משואה? כי איני מבקש לעמוד בהר הרצל כיאיר אלא כמייצג של מגזר שלם, מגזר מדוכא ומוחלש, כזה שסבל סבל קשה מנשוא בשנה האחרונה, כי אם אקח בהשאלה (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות) את מילותיו של גדעון האוזנר: “במקום זה בו אני עומד לפניכם, אין אני עומד יחידי, עמדי ניצבים כאן בשעה זו
מאות אלפי רווקים ורווקות”.
עכשיו תגידו שאני מגזים, תגידו שעסקים קרסו ואנשים איבדו את כל עולמם ואני מסכים. כבודם במקומם מונח, אך לטעמי בשנה החולפת היה מספיק סבל לכולם ואני מבקש להציף את הכאב שלנו- אנשים שקופים, החברים והחברות שלכם, בני הדודים והאחיות שלכם, אלו ששרדו שנה שלמה מלאה בסגרים בגפם. “נו מה רע? קצת שקט ורוגע” יאמרו האומרים. אז זהו שלא, כי כפי שאמר זאב ז’בוטינקי “שקט הוא רפש”. ולהיות בדירה לבד, ארבעה שבועות בסגר או אפילו שבוע בבידוד זה לא משהו שהייתי מאחל לאף אדם שאכפת לי ממנו. “תקשיב אבל אפשר להפיק המון מלהיות לבד, קצת זמן איכות עם עצמך! תעשה יוגה, תקרא ספרים ואולי גם תקנח בקצת מדיטציות” יאמרו אותם אומרים בטון מעט מתנשא. ואני שואל אותם, על אילו מדיטציות
בדמיוני אני רואה את עצמי עומד בהר הרצל כשאוויר הרים צלול כיין סביבי ועל פני חיוך ביישני ודמעה על הלחי, עומד עם הלפיד הבוער ומכריז
הטקס: “האחווה בין אדם לאדם, האחדות והרעות, הערבות ההדדית, שותפות הגורל ושותפות הייעוד, הם מאפיינים יסודיים של החברה הישראלית המלווים אותה מיום היווסדה. משבר הקורונה המחיש יותר מתמיד את חשיבותם של ערכים אלה ואת החיוניות והתרומה העצומה שלהם לחיים המשותפים של כולנו. ביום העצמאות ה-73 תעלה מדינת ישראל על נס את האחווה הישראלית”. אז אני שואל אתכם- מה מסמל יותר ערבות הדדית מאשר לגלות מעט ערבות לאנשים הבודדים? להתקשר ולקרוא לנו לבייביסיטר בהתראה של רגע אתם יכולים כשאתם צריכים, אז בואו גם ותוקירו לנו טובה, בואו ותחזקו את האחווה הישראלית בכך שתכירו במה שעברנו בשנה החולפת. תתנו תוקף לסבלנו, תוקף שיצעק באוזנם של המוני
רווקי ורווקות ישראל- אתם לא לבד!
בדמיוני אני רואה את עצמי עומד בהר הרצל כשאוויר הרים צלול כיין סביבי ועל פני חיוך ביישני ודמעה על הלחי, עומד עם הלפיד הבוער ומכריז בקול רם: אנו רווקי ורווקות ישראל, בניהם ובנותיהם של הורינו הלוחצים והלחוצים, אחיהם ואחיותיהם של ילדים שכבר התחתנו והשאירו לנו אבק. מתכבדים להשיא משואה זו של יום העצמאות ה73 של מדינת ישראל, לכבוד כל הרווקים באשר הם אשר שרדו שלושה סגרים בבדידות מזהרת, לכבוד אותם אלו שנקנסו בדרך לעוד דייט לא מוצלח, לכבוד מי שאינם איתנו עוד ונפלו לזוגיות מאולצת רק כדי להפיג את הלבד ולתפארת מדינת
ישראל! ■ כ״ג שבט ה'תשפ״א | 15
אתם מדברים? איזה זמן איכות? שלושה ימים אחרי תחילת הבידוד כבר מצאתי את עצמי מדבר עם יתוש שנכנס לי לדירה. אני זוכר שב2011 התנגדתי לעסקת שליט בכל תוקף ואפילו פניתי למשפחה שלי בפטריוטיות מתפרצת: “אם אני נופל בשבי, תשאירו אותי שם, לא מוכן שישחררו בשבילי אף לא מחבל אחד”. אך באותו בידוד זכור לרע, אני זוכר את עצמי חושב על כך שאני מוכן שישחררו את כל האגף הביטחוני של כלא נפחא, רק בשביל שעה אחת בים עם חברים. ושוב, אני מודע לכך שכולם סבלו וכולם היו בבידודים וסגרים. אך החוויה שלכם שונה ומשונה מהחוויה שלנו, הרווקים והרווקות. כשגננת בגן של אחיין שלי נדבקה בקורונה והכניסה אותו ואת משפחתו לבידוד, אחותי וגיסי קרסו יותר מתעלות ניקוז בחורף גשום בישראל. איך נצליח להיות עכשיו שבועיים עם הילדים בבית הם תהו. ואני, בכנות, לא הצלחתי לגייס אף לא גרם אחד של סימפטיה. שהרי כל מה שעבר בראשי היה: נשמות, הייתי מתחלף איתכם בכיף ובשמחה, תנסו אתם להיות שבועיים לבד ונראה מה אתם מעדיפים. גם אם זה אומר רעש של ילדים היפראקטיביים 24/7 ושיעורי זום שאתם צריכים לתפעל, כל זה עדיף משקט, כי המשפט “לא טוב היות האדם לבדו” נכון תמיד, אך בשנת קורונה הוא
נכון כפליים.
כמו בכל שנה גם הפעם טקס הדלקת המשואות סובב סביב נושא מסוים, כשכפועל יוצא ממנו נבחרים מדליקי המשואות והפעם הנושא השנתי הינו “אחווה ישראלית” . וכך נכתב באתר
בקול רם: אנו רווקי ורווקות ישראל, בניהם ובנותיהם של הורינו הלוחצים והלחוצים