Page 6 - גילוי דעת

ההשראה של ילדי הקשב והריכוז
מערכת החינוך התקדמה בצעדים ענקיים והשתפרה באופן ניכר עם השנים, ועדיין קשה לה להרים את הילדים האלה. המערכת הזו מעמידה מול תלמידים אלה מראה של ציונים ומשקפת להם מבעדה את הדימוי העצמי שלהם שסובל מתחושה שמה שהם לא יעשו הם אף פעם לא יהיו מספיק טובים. מערכת החינוך שוכחת שהתלמידים האלה מתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז בניגוד לחבריהם. מערכת החינוך שוכחת שהציונים החלשים נובעים מהעובדה שאינם מסוגלים לשבת כמה דקות
ברצף מבלי להפעיל את כל העולם ואשתו.
אז בשם עשרות אלפי ילדים שסובלים מקשב וריכוז לאורך הדורות, תודה לך גיל שמלא על ההשראה ועל האמונה שאפשר להגיע לפסגה גם אם קשה לכם ללמוד למבחנים כמו ילדי
מעבדה, גם אם יש לכם הפרעות קשב וריכוז.■ avinoam811@gmail.com
אבינועם הרש - מחנך | קפה הפוך וחינוך סיפורים
ראיתי את יובל שמלא הזוכה ב"נינג'ה ישראל 2021", ולא יכולתי שלא לחשוב על תלמיד שלי מישיבת שעלבים (שבה הייתי מדריך חינוכי). לתלמיד הזה הפרעות קשב וריכוז והוא סירב לקחת ריטלין מפני שהכדור דיכא לו את התאבון ואת מצב הרוח. יום אחד הגיע אליי בדמעות, ואמר: "אני פשוט לא מסוגל להיות כאן, בית ספר זה לא מקום בשבילי. אני סובל
כאן! מה כבר יצא ממני?".
כמה הייתי נותן בשביל לתת לתלמיד שלי להיפגש עם יובל שמלא. הייתי נותן לו לקרוא שוב ושוב את הריאיון שיפורסם איתו מחר בישראל היום: "במשך לא מעט שנים יובל שמלא היה ילד כועס. שמלא היה ילד עם בעיות קשב וריכוז ותלמיד בעייתי, ולא מצא את עצמו במסגרות המקובלות. 'בסוף כל שנה הייתי חוזר הביתה עם התעודה ומת מפחד מהרגע שבו אמא שלי תקרא אותה. כיתה ו' היתה הכי נוראית עבורי. ביום האחרון ללימודים נתתי לה את התעודה, והיא הסתכלה עלי ואמרה:
'יובל, תראה איזה יופי, השתפרת בשיעורי אנגלית. עכשיו הולכים לחגוג ולאכול סושי'. הייתי בשוק, אבל זה היה רגע מדהים, כי היא נתנה לי תחושה שאני יכול להשתפר בכל דבר. כשאתה ילד ואומרים לך רק את הדברים שאתה לא טוב בהם,
זה מתסכל מאוד'".
אני לא מכיר באופן אישי את אמא של יובל שמלא, אבל הלוואי על עוד הורים כזו גישה בריאה ונכונה שמצמיחה את הילדים שלהם, גם אם הם לא הביאו עשיריות ותשיעיות, וגם אם לא
קוראים להם יובל שמלא והם לא יזכו ב"נינג'ה ישראל".
אם חושבים על זה, אז נדמה לי שאחת הבעיות של הילדים נוטלי הריטלין היא שתמיד חובת ההוכחה מוטלת עליהם. פעם אחת בכיתה ו' בבית ספר "חומת שמואל" תלמיד שלי שנוטל קבוע ריטלין, התפרץ והשתולל. זה קרה בעקבות תגובה ארסית ומעליבה במיוחד שקשורה לאימו, שזרק לו תלמיד אחר.
התגובה הראשונה שלי למקרה הייתה: "נו, מה הפלא? הילד שכח לקחת ריטלין, ברור שהוא איבד את זה לגמרי". קראתי לו להגיע אליי לבירור ושאלתי אותו: "תגיד ת'אמת, לא לקחת את הכדור נכון”?
והוא רק הסתכל עליי באכזבה ואמר לי: "שתדע לך שבכל פעם שמישהו פוגע בי אני מרגיש שאני נפגע פעמיים: פעם אחת בגלל הפגיעה עצמה, ופעם שנייה מפני שאף אחד לא מאמין לי שבאמת נפגעתי וישר מקשרים את זה לריטלין. אז רק שתדע שלקחתי את הכדור וזה לא קשור לזה. אם אני אומר לך את מה שהוא אמר לי תבין שכל אחד אחר, עם ריטלין או בלי ריטלין היה מגיב ככה". ואז הוא שיתף אותי במילים הנוראיות שנאמרו על אמא שלו ופגעו לו בדיוק באחת מהנקודות הרגישות ביותר. התביישתי כל כך על זה שישר לקחתי את הזכות הטבעית שלו להיפגע, למקום הנוח והמוכר
של קשירת ההתנהגות שלו לריטלין.
כאבתי את כאבו על שהתגובה הטבעית והראשונה ששמעתי מצד הרבה מורים היא שהם אומרים לילדי הריטלין: "לקחת את הכדור?" במקום להגיד להם: "תגיד, מה באמת פגע בך?"
כמה חבל שאנחנו צריכים לחכות שתגיע דמות כמו גיל שמלא ותיטע את האמונה בליבותיהם של אלפי ילדים מתוסכלים שמרגישים אבודים ונופלים בין הכיסאות במערכת. נכון,
אם חושבים על זה, אז נדמה לי שאחת הבעיות של הילדים נוטלי הריטלין היא שתמיד חובת ההוכחה מוטלת עליהם.
ז׳ אדר ה'תשפ״א
6|