Page 18 - גילוי דעת

החצר
האחורית
של החצר
לחיים”, ואף הקימה את ארגון “אמונת”כ” – ארגון משפחות נפגעי תחלואה כפולה ומשמשת כיו”ר שלו.
לפני למעלה מעשור, בן משפחה קרוב שלה, המסרב להיחשף, פתח בפניה צוהר לעולם הזה והיא בחרה שזו תהיה משימת חייה, לקדם את נושא המכורים, מתמודדי הנפש ואנשים בעלי מוגבלויות. עד כדי כך הנושא בוער בה שהיא בוחרת דווקא עכשיו, אחרי עבר מפואר בתפקידים משמעותיים,
להגיע לכנסת, ולקדם גם את הנושא החברתי, הכל כך חשוב הזה.
את הפרעות בבריאות הנפש בהיסטוריה, היו משייכים לדיבוקים, שדים או קללת א-לוהים. השמנים (אנשי דת בשבטים קדומים) היו עורכים טקסים לגירושי שדים שכללו פגיעה פיזית באדם, כדי שיחזור לעצמו ויתעשת. עם התפתחות הרפואה, הפסיכולוגיה והתרבות החלו להבין שאין לפגוע בפגועי הנפש פיזית, אך יחד עם זאת בחרו להשאיר אותם מורחקים מהסביבה. בתי החולים שבהם אושפזו או המוסדות שהוחזקו בהם היו ממוקמים בפרברים מרוחקים ולא ידועים, העיקר להעלים אותם מהנוף. היום, עם השתכללות הידע והמחקר ועם פתיחות מסוימת לאחר ולשונה, בתי החולים התקרבו מעט למרכזי הערים וקיימת הכלה ומודעות לעניין. אבל האם אנחנו “המשוטטים ברחובות” באמת מקבלים את מתמודדי הנפש כשווים בתוכנו? האם חולה סכיזופרניה שווה ערך לחולה סרטן, לא עלינו? מדוע החמלה הגדולה עבור חולי גוף אינה באה
לידי ביטוי מול מתמודדי הנפש?
על השאלות הקשות האלה קשה להגיב, ייתכן שימצאו תשובות רבות ומגוונות, מהן אידיאולוגיות וכמה מהן נובעות מחשש ומפחד. והנה הגיעה הקורונה, ובה טיפסו אחוזי הפונים לטיפול בבריאות הנפש, עקב חרדה ו/או דיכאון, וההמתנה לטיפול נפשי (פסיכולוגי/פיסכותרפויטי/פסיכיאטרי) רק
הלכה וגדלה והעמיסה על המערכת, שגם ככה עמוסה לאין ערוך.
בשל חשיבות הנושא והרצון להעלות אותו לסדר היום נפגשתי עם עו”ד מיכל וולדיגר, בת 52, נשואה לאורי ואם לחמישה ילדים. וולידגר היא מספר 2 ברשימת מפלגת “הציונות הדתית” ומאוד מעורה וקרובה לעולם בריאות הנפש. מיכל אישה רבת פעלים שימשה בעברה כחברת מועצת העיר “גבעת שמואל”, החזיקה את תיק הרווחה, שימשה כיו”ר הועדה למניעת סמים ואלכוהול וחברה בוועדת כספים ובוועדת תכנון ובניה. לפני כן הייתה חברה בהנהלת המתנ”ס. עד שהחליטה להתמודד לבחירות הקרובות שימשה כיו”ר “בת-עמי”, עמותה שמלווה כל שנה כ-3,000 צעירים וצעירות בשירות הלאומי. כחלק מעיסוקה בתחום בריאות הנפש מיכל חברה בהנהלת “עמותת משפחות בריאות הנפש” ובעמותת “מכורים
עו"ד מיכל וולדיגר, בת 52, נשואה לאורי ואם לחמישה ילדים. וולידגר היא מספר 2 ברשימת מפלגת "הציונות הדתית" ומאוד מעורה וקרובה לעולם בריאות הנפש.
מיכל, ספרי לי מאיפה החיבור שלך לנושא בריאות הנפש?
את הרי עורכת דין במקצועך, מה הקשר?
“כאמור, התוודעתי לעולם הזה, לפני כ-15 שנה. זה התחיל בבעיית סמים של בן משפחה קרוב ועם השנים התפרצה אצלו מחלה נפשית. כל כך הרבה כאב היה בסיפור הזה, בושה, הכחשה, הסתרה וחוסר אונים. לא רק אצל המתמודד עצמו, אלא גם אצל כל אלה העוטפים אותו. המשפחה הקרובה לא הבינה מה קורה והלכה לאיבוד. החברים, כולם, התרחקו. הכול נכנס לסחרור ולכאוס. ההבנה והעיכול הגיעו לאט לאט, תוך כדי תהליך ארוך
מאוד ומייגע”.
במקרה שמיכל מתארת, מצבו של קרוב המשפחה הידרדר, הוא נפלט ממסגרות הלימוד ומצא את עצמו ברחוב. בדרך לא דרך ו”בתחבולות” הצליחו להכניס את הנער לקהילת הנוער של “רטורונו” (מרכז טיפול וגמילה באוריינטציה דתית), שבה אמורים לשהות כ-18 חודשים ובין היתר להשלים את הפערים הלימודיים, לסיים 12 שנות לימוד ולעבור את בחינות הבגרות. הוא שהה שם 3 חודשים ואף ציין שזו התקופה הטובה בחייו, אך דרש להשתחרר. הוא טען בפני השופטת שדנה בתיק שנפתח נגדו בגין שימוש, ש”למד את הלקח” וזו החזירה אותו לבית הוריו, ללא כל
תשתית טיפולית או תמיכתית. לא לנער הצעיר ולא להוריו.
“מחלות נפש והתמכרויות הם אף פעם לא סטטיות, אם הן לא מטופלות הן מדרדרות ומחמירות. וכך גם בסיפור שלנו. בלי מסגרת מתאימה קרוב המשפחה חזר מהר מאוד לשימוש, וכתוצאה מכך, בגיל 18 וחצי, התפרץ אצלו התקף פסיכוטי ראשון שהוביל לאשפוז כפוי. הסיפור מתארך והמציאות המורכבת רק הלכה ואתגרה: מחלת הנפש אובחנה, הבושה וההסתרה, האשפוזים התכופים, העדר התובנות אצל המתמודד, העדר מסגרות טיפול ושיקום. כל אלה הובילו את המתמודד ובני המשפחה שלו למערבולת טובענית, ללא אוויר, ללא הנגשה, או הסברה ומעטפת שתקרין
מעט אור בתוך החשכה הזו ...”
לירון לב-שוקרון
האחורית
ו׳ בניסן ה'תשפ״א
18 |