Page 17 - גילוי דעת
P. 17
אחרי שנכבים האורות של השבעה
אחרי שנכבים האורות של השבעה.
“כשדסי נפטרה הרגשתי מרוקן”, מספר פיני בכאב. “אין לבד יותר גדול מהרגע שבו אדם קם מהשבעה, שסופו להיגמר. אצלנו, אף על פי שהגיעו לנחם אלפי נשים ואנשים מכל קצוות הארץ, בסוף נשארנו עם התובנה שצריך להתחיל
לחבר את הפאזל שהתפרק”. לתגובות, למתנדבים, פיני רבינוביץ’:
■ pini1951@gmail.com 0505335148
דסי רבינוביץ ז״ל
עיגולי השמחה / דסי רבינוביץ
לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה.
לפעמים העיגול קטן, אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול...
כאשר עיגול השמחה גדול,
הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף,
מקומות שלפעמים כואבים.
וככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים.
יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן, ולנו יש תפקיד - לעזור לו לגדול. וודאי שואלים אתם - איך ? כל אחד מאיתנו חושב על דרך. אפשר להביא לו סוכריה, לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור או אפילו פשוט לומר לו : בוקר טוב, מה שלומך היום ? והכי חשוב , לעשות את זה בכיף, בשמחה, מכל הלב!
ולדעתי זה מאוד יפה ומרגש.
“המודעות הציבורית היא תחילת ההנעה הרחבה של גלגלי התמיכה במשפחות”, מסביר פיני “אנחנו רוצים שתהיה הכרה רחבה לכאב של הורים שכולים וותיקים וחדשים, לא עלינו, שמצטרפים למעגל הזה. שהם ידעו מהרגע הראשון שיש להם שם ‘שכול אזרחי’. שידעו
שהם לא לבד בסיפור הזה”.
פיני לא נח, ממשיך ומשתדל לקדם חקיקה בנושאים שהמשפחות העלו, הוא שומע, לומד ופונה לחברי כנסת להמשך. “על שולחן הכנסת מונחות, נכון להיום, כמה הצעות לקידום חקיקה, שממתינות לכנסת פעילה. אנשים נקלעים למצוקה נפשית, למצוקה כלכלית, לפעמים אין למשפחה כוחות אפילו לברר איך לארגן מצבה. לא לכל אחד יש רשת ביטחון, יש מי שידאג. אז ישבתי וכתבתי הכול, בניסיון לתת ‘ערכת תמיכה’
לשבועות והחודשים הראשונים”.
“מעבר לפן הכלכלי, כשאין הכרה אוניברסלית, קשה לתת תמיכה. איש אינו יודע כיצד ‘לדבר על הנושא הכאוב שלא מדברים עליו’ והאם עצם השיחה עליו לא מכאיבה יותר. לפעמים, צריך פשוט ‘להיות שם’ ותו לא. ואם יפתח הלב והכאב יצוף, שיהיה חיבוק זמין ומכיל. לכן, אנחנו דואגים לפני יום הזיכרון הפרטי, לשלוח מכתב ונר זיכרון למשפחות השכולות. זהו מכתב קצר עם נר נשמה אחד שבסך הכול יוצר הזדהות שמחוללת פלאים ומאפשרת למשפחות להרים את הראש ולהמשיך
הלאה בידיעה שהן לא לבד בעולמן”.
“פרויקט הדגל של העמותה הוא מיזם “היום השמיני” מיזם בשיתוף הרשות המקומית או הקהילה. מתנדבי העמותה עוברים הכשרה בת יומיים לליווי אישי של משפחות כאובות. עבור מי שזקוק לתמיכה רגשית מעבר לתשומת הלב הבסיסית שמעניקים המתנדבים, אנו מגייסים משאבים המאפשרים להעניק את הטיפולים הרגשיים הנצרכים לאחר שמשפחה קמה
מהשבעה”.
זה הזמן לבקש ממי שמעונין/ת להתנדב ליצור קשר עם פיני.
ברוריה ופיני רבינוביץ צילום: גרשון אלינסון, פלש 90
ברוריה: “יש מקור מאוד יפה, מאלו שנאספו לשבת, שעוסק בדרך השונה של כל אחד לבטא את האבל. סיפור ממסכת שבת על רבי חנינא שמתה בתו ולא בכה. אשתו שאלה אותו: ‘תרנגולת הוצאת מביתך’, שאינך בוכה? והוא ענה לה: ‘שניים – שכול ועיוורון?’. כלומר, לא די בשכול
שיש להוסיף עליו עיוורון מרוב בכי?
אז נכון, שיש דרגות פתיחות שונות, וצריך להיות קשובים למקום של האדם. אבל תמיד טוב להתעניין. כי לכל אחד יש צורך שעוד אנשים יזכרו את המת שלו. אמירה למשל שכולם מתעצבנים ממנה היא ‘תהיו חזקים’. את זה אפשר להוציא לגמרי מהלקסיקון. ורואים, כמו אצל רבי חנינא, הרבה זוגות שההתמודדות ביניהם שונה. אחד מדבר, השני שותק”. “אצלנו”, מספרת ברוריה, “פיני עוסק ועסוק עם שכול, אני עם
שמחות”.
“כמה אנשים שאלו אותי למה צריך יום מרוכז, הרי לכל אחד יש את יום הזיכרון הפרטי שלו”, משתף אלישב רבינוביץ’. “התשובה שלי היא שלצערי ימי הזיכרון הפרטיים לפעמים מתפספסים. אם לא שומרים את התאריכים ביומן אין שום סיכוי שנזכור. וגם אם זוכרים, קשה לפספס יום עבודה ולהצטרף לאירועים או לבית העלמין. בסופו של דבר, רוב בני האדם מוצאים את עצמם מציינים את יום השנה ליקיריהם בחיק המשפחה בלבד. אני חושב שיום מרוכז בשנה יכול לנקז את הקשב הציבורי ולאפשר לקהילה הרחבה יותר להתכנס,
להיזכר ולתמוך במשפחות”.
“איני יודע איך הנפש עובדת אבל ייתכן שגם עבור המשפחות השכולות, יום מרוכז יקל במעט על המועקה שהן סוחבות כל השנה. ואולי יאפשר להן לנקז חלק מהתחושות לתקופה מסוימת שבה אפשר להביע באופן ציבורי כאב וגעגוע, לקיים
אירועי זיכרון ולהשיק מיזמי הנצחה”.
ישנם כמה מנגנוני שיתוף קהילתי שפותחו במשך השנים. האחד הוא המניין הקבוע בבית הכנסת שבו נהוג לציין ימי זיכרון יחד עם החברים מהמניין. מעבר לאמירת קדיש יש התכנסויות קצרות לאחר התפילה שבהם מתכבדים במשהו ואומרים כמה מילים על האדם שאותו זוכרים.
| 17
י״א באייר ה'תשפ״א
