Page 19 - גילוי דעת

מוריה אופיר mamimor@gmail.com
ַעל ִמ ְׁש ָּכ ִבי ַּב ֵּלילֹות
ושהגיע הזמן לחזק את הענווה והביטחון האמיתי בקב”ה- לא כזה שנאמר רק מהשפה ולחוץ, אלא כזה שמתבטא ברגיעה נפשית, אמיתית ובקבלת
המציאות הנוכחית.
ולאחר תקופה ארוכה, כששוב לא נרדמתי ושוב התיישבתי במיטה והבטתי למעלה, הפעם לא עלה גל דמעות אל עיניי. הפעם הבקיע חיוך רחב ואמיתי, ואמרתי לקב”ה: “אז מה, נדבר גם הלילה?” ודיברנו. אז אמנם שוב לא ישנתי באותו הליל, אבל השלווה האמיתית וההבנה שהכול
מאת ה’ ובידיו – היו סוף סוף ערניות.
אולי במקום שהביטחון הטוב הזה יגיע רק כשאנחנו על סף ייאוש מהמצב, נזרום ונבטח במציאות שהקב”ה סולל לנו, ורק אז ננסה להבין למה היא קורית דווקא לנו. אולי במקום לנסות לשלוט בהווה, נעשה את הטוב ביותר שלנו ונרפה. אני כבר חזרתי להירדם, אבל בלילה היחיד שבו ההידור הוא להישאר ערים כל הלילה נזכור כי זו באמת השתדלות, וזו באמת אמונה, וביחד
לפני כמה שנים הייתה לי תקופה ארוכה שבה לא הצלחתי להירדם בלילות. הסיבות לכך היו רבות, מגוונות ומוצדקות, אך הן לא עזרו לי. בסופו של דבר התוצאה הייתה אותה תוצאה: לא ישנתי בלילות, וגם לא השלמתי שעות שינה בימים. הייתי מתפקדת כרגיל ומתרוצצת מפה
לשם, כשבתוכי העייפות זועקת.
אני זוכרת לילות על לילות שבהם הייתי בוכה לתוך הכרית ומדברת עם הקב”ה. לא הייתה לי ברירה, אתם מבינים? מה, שש שעות ברצף אני אבכה עכשיו? לפחות אדבר עם הישות היחידה שגם לא נמה כעת. אז הייתי משתפת אותו בקשיי, מתמרמרת, כואבת, דורשת לדעת תשובות למצבי, ועדיין אומרת לו שאני יודעת שהכול נעשה
לטובתי ושאני סומכת עליו.
מתי בפעם האחרונה העזנו לומר שאנחנו לא יודעים? פשוט לא יודעים. נקודה. בלי תירוצים, בלי התגוננויות ובלי האשמות. לא יודעים. לכל אחד יש את הרגע הזה בחיים שהוא “נאלץ” לסמוך על הקב”ה ולהודות: “היי, הקב”ה, שומע? אני לא יודע עכשיו מה לעשות ובאיזה שביל להמשיך
את דרכי, אז המושכות אצלך בידיים, אבא”. לרוב מגיע הרגע הזה מתוך ייאוש, מתוך התובנה
לכל אחד יש את הרגע הזה בחיים שהוא “נאלץ” לסמוך על הקב”ה ולהודות: “היי, הקב”ה, שומע? אני לא יודע עכשיו מה לעשות ובאיזה שביל להמשיך את דרכי, אז המושכות אצלך בידיים, אבא
הכואבת שעשיתי הכול, אבל באמת הכול, ואין לאל ידי עוד לעשות דבר. המציאות פשוט נכפית עליי – הר כגיגית. או אז אני חייבת להודות שלא
אני זו ששולטת בחיי, אלא הקב”ה
והאמירה הזו גם לא מגדירה אותי כמי שהתייאשה או שהפסיקה לעשות את ההשתדלות שלה, אלא כמי שמבינה שיש משהו גדול ממנה בעולם הזה,
זכרונות מיימי האולפנה
מתקיים “נעשה ונשמע”.■
יעלי אליה מדי
השני, שיאל. הבאנו לעולם חיים חדשים ביום מתן תורה, וכוחו וגבורתו של הקב”ה התעצמו עם פלא היצירה. אור חזק הביא איתו הילד שלנו ליום הזה ומידי שנה נוספת חגיגת יומולדת לשמחת החג.
אני מרגישה את מורכבות הימים של אחרי אסון מירון המזעזע והפיגוע בצומת תפוח, הם משפיעים על מצב רוחנו, על המחשבות. יש תחושות של פילוג וקיטוב בעם ישראל, לא ברור אם יצליחו להרכיב ממשלה. השנה, יותר מתמיד אני מצפה לשבועות, מקווה שנתנקה ממשקעי ימי העומר והאבל, שנשמח את ליבנו בפרחים צבעוניים ובשפע של פירות הארץ, ונתפלל לאחדות בעם, ללימוד תורה באמונה גדולה. הלוואי ונדע להרחיב ליבנו לאהבת ישראל ונזכור את החסד הגדול שעשתה רות לנעמי. שבועות בשבילי הוא חגיגה פרחונית בבגדי לבן, זמן של חיבור לתורה, זמן להודיה על הטוב והמופלא בעולמנו ובחיינו. שבועות הוא חג מתן תורתנו. ■
נשים. היינו נשארות ערות כל הלילה, לומדות תורה ומקשיבות לשיעורים מגוונים. למדנו לעומק את סיפורן של רות ונעמי. אז גם למדתי על עוצמתן וכוחן של נשים, על שותפות גורל, המשכיות, נתינה, אהבה, חסד ומסירות.
מול חלון חדרנו בביתנו שבמושב “יונתן”, שדה חיטה גדול נקצר בימים אלה, ימי הקציר. חגיגות ביכורים נערכות במושבים רבים, עם סלי פירות מרשימים תוצרת הגולן. מרשמי מתכונים לארוחות החג שמתהדרות במטעמי חלב משובחים ועוגות גבינה מופלאות עוברות בין החברים ובני המשפחה. אבל בתוך כל אלה, גולת הכותרת של החג הזה, חג שבועות, הוא סיום ספירת שבע שבועות לעומר וקבלת התורה במעמד הר סיני. זהו חג של קדושה ותורה.
לפני עשרים שנה, בערב שבועות, נולד בננו
חג השבועות, חג מתן תורה, הוא חג של בגדי לבן, פרחים ועלים ירוקים מקשטים את הבית ואת בתי הכנסת, זרי פרחים נשזרים לראשן של ילדות קטנות, שעתם היפה של מאכלי החלב, זמן קציר החיטה וחג המים.
שבועות, הוא חג עם מנהגים רבים ומיוחדים, ועם השנים הוא קיבל משמעויות נוספות בחיי. בשבועות של ילדותי, לימוד התורה בליל החג, היה נחלת הגברים, ובבית הורי לא חגגנו עם מאכלי חלב. בעדה התוניסאית לא היה מנהג שכזה, ההפך- חלב היה מחוץ לתחום. אבל נהגנו לחגוג את חג המים בשכונת ילדותי. סכנה גדולה ארבה למי שיצא מביתו אחרי סעודת החג בבוקר, כי אז דליי מים נשפכו מכל עבר על העוברים והשבים.
כשהגעתי לאולפנה, שבועות קיבל משמעות חדשה, חגגנו את החג בפנימייה ושם נחשפתי למאכלי החג החלביים, ללימוד תורה של
ג׳ בסיון ה'תשפ״א | 19