Page 31 - גילוי דעת

מוריה אופיר
mamimor@gmail.com רגעים מהחיים
על חבל דק
בעומקי נשמתי אני יודעת שאני חייבת להתקדם, להמשיך הלאה ולפרוץ את החומות גם אם יש כאבי גדילה, גם אם יש מחסומים. אני מחליטה לגדול.
להחליט: לאן פניי מועדות כעת? האם התקיעות שנקרתה בדרכי רומזת לי שאותו יעד לא באמת מיועד לי, או שמא אותו מחסום מבקש להעצים בי משהו, לגרום לי לגלות
את היכולות שלי לעוברו חרף היותו שם.
זו שאלה גדולה, ולפעמים אף פעם לא אדע אם פעלתי נכון, אבל בתקופה הנוכחית אני יודעת שאני בתהליך גדילה. והגדילה הזו יכולה להיות כל כך כואבת לפעמים, שכל מה שאני רוצה זה פשוט לחזור למקום הקודם שהיה בטוח ושליו, המקום שבו הייתי מוגנת, ובו אני לא צריכה כל העת להתקדם ולהוכיח את עצמי. אבל בעומקי נשמתי אני יודעת שאני חייבת להתקדם, להמשיך הלאה ולפרוץ את החומות, גם אם יש כאבי גדילה, גם
אם יש מחסומים. אני מחליטה לגדול. ***
ובכמה מחסומים, צריחים ומגדלים נתקלנו בעת האחרונה? שנה וחצי של קורונה, אסון מירון ועכשיו- מבצע “שומר החומות”. והכל הכל קשה ומייסר וגורם
לחרדה.
אבל כנראה שאלו כאבי גדילה. כנראה שהקב”ה משדל אותנו קדימה, דוחף אותנו לעבר ייעוד נכסף. אולי כל האירועים האחרונים הם חבלי משיח. הלוואי. וכשמשיח יבוא, הוא לא רק יטלפן, הוא גם יתקע בשופר ויקבץ
נידחים. נידחים פיזית, אך גם נפשית.
וכשמנסים להגיע לאיזון ולדיוק ולשלמות, עלולים לאבד שיווי משקל וליפול, כי החבל דק. זה תהליך שדורש הרבה אמונה- בעצמנו, ובמי שאמר והיה העולם. אבל אולי אם נצליח לצחוק כשאנחנו מוצאים את עצמנו ברגע של חוסר שליטה, על הדשא, נצליח גם לקום ולנסות
שוב. ושוב. ושוב. עד שנצליח. הגאולה מתלווה בכאב. אנחנו רוצים לגדול? ■
לפני שבוע וחצי, בעת שחברה ואני עשינו בערב סיבוב באוויר הצח והנעים, מצאנו חבל לוליינות ארוך שהיה תלוי מעץ אחד לעץ אחר. ברגע של שטות החלטנו
לנסות לעלות עליו.
מכיוון שהחבל היה תלוי גבוה יחסית, אני התיישבתי עליו ואותה חברה ניסתה להתייצב עליו, אך לשווא. החלפנו תפקידים: כעת היא התיישבה על אותו חבל, ואני ניסיתי להיעמד באיזון. ניסיון אחד, ניסיון שני ובניסיון השלישי העזתי לנתק את רגלי השנייה מהקרקע. לרגע
עמדתי תלויה באוויר, ואז...
מכירים את זה שהזמן מתחיל להימרח בסלואו מושן? אז בעודי עומדת בחוסר איזון מוחלט, קלטתי שהחברה שלי פשוט מתחילה לעוף לי מול העיניים במעין סלטה אחורית שנוצרה מחוסר הניסיון של שתינו על אותו חבל דק. ואני רואה את זה ומבינה שבעוד רגע כנראה אעוף גם אני. באופן אוטומטי הגוף שלי מנסה להתייצב ולמצוא את האיזון, והיה נראה שהוא מוצא, אך אז- מצאתי את עצמי מועפת אחריה, והפעם מימד הזמן לא נמרח. מי
היה שקט לשנייה אחת שבה הייתי בהלם קל, ואז החברה שלי התחילה לצחוק. מה זה לצחוק, להתפקע. לא יכולתי להיוותר אדישה, והצטרפתי לצחוקה. זה היה משחרר וכיפי, ולמרות השפשופים שעיטרו אותנו, ידעתי שהדבר
ייזכר כחוויה טובה מאד. ***
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי בתהליך ארוך שבו אני צריכה להחליט להיכן אני מתקדמת בחיי. מה אני באמת רוצה לעשות? וכיצד לממש את אותו הרצון?
אני מנסה ומפלסת דרך, ומתקדמת לעבר היעד שאני חושבת שהוא הנכון עבורי, ואז נתקלת בחומות, במגדלים, בצריחים. הם לפעמים מגיעים כחוויות אישיות, ולפעמים כאירועים לאומיים. ואז אני צריכה
| 31
י׳ בסיון ה'תשפ״א
שנמרחו היו שתינו, על הדשא.