Page 4 - גילוי דעת

שילה כץ
meezoog1@gmail.com
שלימות בית
בחושך”. כלומר בני זוג עניים שבאפשרותם הכספית להדליק רק נר אחד, צריכים להעדיף הדלקת נרות שבת ושלא יישבו בחושך ויצטערו מאשר שידליקו נרות חנוכה. הגמרא לא דנה כלל ועיקר בזוג הנמצא במשבר זוגי וממילא המושג “שלום בית” המובא בגמרא , מתפרש אחרת
לגמרי מהמקובל היום.
כיום, המושג שלום בית מתייחס לזוג הנמצא במשבר זוגיות חמור ומעוניין בהפרדה, לזוג כזה ישנה אפשרות של בקשת “שלום בית” מצד אחד מבני הזוג המבקש לנסות ולשפר את היחסים
(לעיתים גם בכפייה) על הצד השני .
מדוע לבקש רק “שלום בית” ? מדוע להסתפק במצב של “אי לוחמה בהסכמה”? אני מבקש לשנות את השיח ולבקש לקרוא לתהליך
“שלימות בית” !!!
אנו צריכים להציע לזוג הנמצא במשבר, מדרגה גבוהה יותר ליחסים ביניהם, מציאות יותר אידיאלית אשר בעזרת ה’ והרבה מאמץ משני בני הזוג ( ועזרה מקצועית ) יצליחו לעלות ביחד
כמה מדרגות. חשוב שכבר בתחילת התהליך תהיה הסתכלות קדימה ולמעלה - מתוך אמונה ותקווה של שני בני הזוג כי ע”י עבודה וסיוע מקצועי יוכלו לשפר את היחסים ולהביאם למצב ראוי, מכבד ואוהב יותר .יש לשאוף לטוב הראוי
ולא רק לטוב המצוי.
“על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” = שלימות בית.
צריך לשנות את הטרמינולוגיה ולקרוא לתהליך “שלימות בית” מתוך תקווה גדולה ואמיתית אשר בעבודה נכונה יחד עם רצון ומאמץ שאכן שני בני הזוג ירצו ו”יילחמו” האחד לצד השני עבור שלימות זו. החברה בישראל נמצאת עתה בתקופה שבה ישנו תהליך חברתי מורכב . השיח הציבורי “מתחמם” והיצרים שולטים . כחלק מהתיקון האישי / הזוגי / החברתי דווקא בימים אלה , אנו חייבים לחזור ולעודד שיח ותקשורת של הבנה, הערכה , הכלה ואהבה בין אנשים בכלל ובין בני הזוג בפרט על מנת שנוכל כולנו לחזור ולחיות בחברה בריאה ובזוגיות בריאה.■
לאחרונה, מדינת ישראל חתמה על הסכמי שלום עם איחוד האמירויות , בחריין ומרוקו והסכם נורמליזציה עם סודן. הסכם שלום בין מדינות אינו בהכרח אהבה פורחת עם ציפורים מצייצות וקשת בענן . הסכם שלום בין מדינות הינו לעיתים מצב של אי לוחמה בהסכמה. האויבים אינם הופכים באחת לחברים, השכל הישר והאינטרס של יצירת שקט וחסכון בחיי אדם גובר (לעת עתה) על השנאה ועל ההיסטוריה המלחמתית בין שני העמים ועל כן בהסכמה דו צדדית תוך משא ומתן, מסכימות המדינות להפסיק ולהילחם ולנסות להתקדם אל עבר יחסים יותר טובים. הסכמי שלום מאפשרים תחילת שיתוף פעולה, הגברת אינטרסים משותפים, קיום דיאלוג
מתמיד, קיום יחסים כלכליים ועוד.
בהשאלה לעולם הזוגיות ישנו המושג “שלום בית” שהובא בתחילה בגמרא (מסכת שבת כג’ עמוד ב’). הגמרא מביאה ביטוי זה בדיון על מציאות של מצוקה כספית - שבה נקבע שעדיף להדליק נר שבת על נר חנוכה “משום שלום ביתו” ואומר על כך רש”י “....שבני ביתו מצטערין לישב
מי שלא נמצא בסיטואציה כזו. התכוננו לזה יחד בתחילת השיעור, וכשזה קרה עצרנו לאות הזדהות. הכרת הארץ ויישוביה על פני המפה מוסיפים ידע, ובסוף מודעות למה שקורה וידע
הם כוח”. ***
אני זוכר איך נדהמתי לראות אנשים ששותים קפה בתל אביב מתי שפינו את גוש קטיף. לא הבנתי איך יכול להיות ניתוק כל כך גדול ומאין הוא בא? האם אנחנו לא עם אחד? האם כשיד ימין נחתכת זה לא מעניין את יד שמאל? וכעבור כמה שנים התחילו הפצמרי”ם על יישובי הדרום ונעמדתי מול המראה ושאלתי את עצמי: תכל’ס מה עשית בשביל להרגיש את הכאב של האחים שלך בדרום? לא הרבה. ואם בבית יש נתק ובבית הספר יש נתק, אז אנחנו מקבלים נוער שגדל בתוך בועה ולא מודע למתרחש סביבו. כמה טוב לדעת שיש מורים שמובילים מהלך אחר
ונכון יותר.■ avinoam811@gmail.com
צבע אדום. כשיש צבע אדום, אני עוצרת את השיעור. (תחשבו. מי שמורה מבין: בדיוק כולם בכיתה, חומר פתוח, או באמצע דיון סוער ולמידה
רצינית פנים מול פנים).
אני מקריאה את שמות היישובים, פותחת מפה על מצגת בלוח ומראה איפה נמצא כל יישוב. לרוב אלו שמות, שהם כותרת רצה במבזקים. רואים איפה היישוב נמצא, את המרחק שלו, את החשיבות של המיקום שלו, ואז היישוב הזה הוא לא רק שם, הוא אוכלוסייה שלמה שיש לה כמה שניות להיכנס למרחב מוגן. שם החיים באמת
נעצרים וקשה לחזור חזרה.
לא כמו אצלי בעבודה, אי שם באזור חיוג 09, שזה רק מפריע לשיעור של תלמידות י”א שמתכוננות לבגרות ומנסות לחזור לריכוז אחרי שהוצאתי
אותן ממנו.
אולי זה השיעור הכי משמעותי שאוכל לתת להן.
** חייבת להוסיף, המטרה להוסיף מודעות, סולידריות ואכפתיות, לא נעשית בדרך מלחיצה ומעוררת פחד. כמובן, לא נרצה להכניס את
האמת, כשחושבים על זה, אז זה יותר ממוזר שעוד לא הורידו הנחייה לכלל בתי הספר להפסיק את השיעורים בכיתות בכל פעם שיש אזעקת “צבע אדום”. עד שיש לנו אפשרות לחנך וללמד סולידריות חברתית מהי, אנחנו מפספסים את המומנטום ודוהרים לעבר שיעור מתמטיקה הבא, תוך התעלמות מהשאלה: האם אנחנו לא באמת מדינה אחת? האם מה שקורה בשדרות לא אמור להשפיע על אורח החיים בתל אביב? האם הדם של תלמידי באר גנים פחות כחול? ואז נתקלתי בפוסט הנהדר הבא שכתבה מישהי שאני לא מכיר אישית, בשם אורטל מויאל ברון:
“יש לי מנהג, שאני לא ממש אוהבת אותו... אבל כשהמצב ככה אני עושה אותו. והוא מעצבן, מוציא מריכוז, ועד שחוזרים ממנו חזרה לוקח כמה דקות. אבל, הוא ממש הקצה, של לנסות להבין מה עובר על מי שחי קרוב לרצועת עזה
בתקופות לא פשוטות.
מה אני עושה? תוך כדי כל שיעור שאני מלמדת, אני משאירה את הפלאפון דלוק עם אפליקציית
אבינועם הרש
שיעור בסולידריות חברתית
י׳ בסיון ה'תשפ״א
4|