Page 14 - גילוי דעת

יוצר האדם
אורי שכטר | מנהל אגף שורשים ופעיל חברתי.
באופן כללי אני מאמין ש95%
מהחינוך הם אהבה ו5% הם הגבולות. אנו משתדלים בביתנו
ראיתי אותו ממש מחליק במדרון לתהום ללא יכולת לעצור אותו. לילה אחד בשעה אחת קיבלתי טלפון מאימו (אישה מדהימה), טלפון מלא בבכי של כאב. היא סיפרה לי שהוא לא חזר הביתה
בסופו של דבר הוא סיים את הלימודים בהצטיינות, היה במכינה קדם צבאית התגייס כלוחם וזכה להיות מצטיין חטיבתי. כשהוא התחתן עמדתי ליד החופה שלו וכולי מחייך מאוזן לאוזן. כשהמנחה של החופה הזמין: “לברכה שלישית מוזמן אורי שכטר חבר של החתן”, עליתי לחופה ובידי הרועדת גביע היין. בזמן שקצת מהיין נשפך הסתכלתי על החתן והכלה, דמעות הציפו את עיניי כשברכתי:‘ָּברּוְךַאָּתהה’ ֱאֹלֵהינּו ֶמֶלְך
ָהעֹו ָלם, יֹו ֵצר ָהָא ָדם’.
סיימתי את הברכה בהחלפת מבטים עם החתן, רק אני והוא באולם (אולי גם אימו) מבינים מה משמעות המבט. ואז ירדתי
מהחופה.■ ori88533@gmail.com
מאימו (אישה מדהימה), טלפון מלא בבכי של כאב. היא סיפרה לי שהוא לא חזר הביתה ואין לה מושג איפה הוא (לא היו אז פלאפונים). אמרתי לה “תתארגני, אני מגיע לאסוף אותך וניסע לחפש אותו”.
אספתי אותה מביתה והתחלנו לעבור בכל מיני זולות ומאורות סמים. בשלב מסוים הגענו לאיזו זולה בירושלים וביקשתי מאימא שלו שתרד ואני בינתיים אחנה את הרכב. בינתיים, היא ניגשה לזולה ומצאה אותו שם. האמא ניגשה אליו והוא צעק והשפיל אותה מול כל חבריו. היא חזרה לכיוון הרכב והגיעה אלי כשהיא בוכה בכי תמרורים. שאלתי אותה מה הוא אמר לה לפרטים, ומה הוא עשה בדיוק?
היא סיפרה לי על הקללות, הצעקות וההשפלות. לא יכולתי להתאפק. חונכתי שכיבוד אב ואם זה טאבו. ביקשתי ממנה שתשמור על הרכב ורצתי לכיוון המקום שבו היה הבחור. כשהגעתי אליו ראיתי אותו מסתכל עלי במבט מזוגג ומתנשא. עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם, נתתי לו סטירת לחי בכל הכוח שהיה לי וממש העפתי אותו מעוצמת הסטירה. צעקתי עליו שיתבייש על ההשפלה של אמא שלו ושיעוף מיד לרכב. מרוב פחד הוא ממש התחיל לגמגם ורץ במהירות לרכב.
כשהגיע לרכב אמרתי לו שיבקש סליחה מאמא שלו והוא עשה את זה כשהוא מגומגם לחלוטין ונמצא בהלם מוחלט. עוד באותו לילה נסענו איתו לבית ספר
שעבד עם נערים במצבו.
לפני שנים ניהל שכן שלי תיאטרון לנוער בסיכון בירושלים וסיפר לי את הסיפור הזה: “יום אחד בזמן שעשינו חזרות להצגה שלנו, הגיע אחד הצעירים כשהוא היה נראה מותש לחלוטין. החבר’ה סיפרו שהבחור בילה את הלילה במעצר ואבא
שלו שיחרר אותו בערבות.
שאלתי את הבחור מה קרה אתמול בלילה? והוא סיפר לי על מעצרו. הוא סיפר לי גם על כך שאבא שלו שיחרר אותו בערבות והוסיף את המשפט המצמרר הבא: ‘הוא שיחרר אותי בערבות, והבן כלב הזה אפילו סטירה לא נתן לי’”.
באופן כללי אני מאמין ש95% מהחינוך הם אהבה ו5% הם הגבולות. אנו משתדלים בביתנו (אמנם לא תמיד אנחנו מצליחים) שתהיה בו זרימה נעימה ולא יהיה מתח באוויר. אנו שואפים לבית שבו הילדים מרגישים נעים וחס ושלום לא חיים בפחד, והמילה “לא” שמורה למקרים מיוחדים. מצד שני כדי שזה אכן יצליח אנחנו חייבים להציב גבולות ברורים וחד משמעיים שהם חלק מאהבה
שלנו לילדנו.
אוסיף סיפור על סטירה נוספת שתבהיר את הנקודה: לפני כ20 שנה במקביל ללימודי עבדתי כמדריך נוער. אחד הנערים היה בחור בעל לב טוב שהתחבר לחברה לא כל כך טובה והלך והתדרדר מיום ליום. ראיתי אותו ממש מחליק במדרון לתהום ללא יכולת לעצור אותו. לילה אחד בשעה אחת קיבלתי טלפון
(אמנם לא תמיד אנחנו מצליחים)
שתהיה בו זרימה נעימה ולא יהיה מתח באוויר
ב׳ שבט ה'תשפ״א
14 |