Page 15 - גילוי דעת

תמיר עידן ראש מועצת שדות נגב:
המועצה האזורית שדות
נגב ותושביה נמצאים בחזית הלחימה מול איומי הטרור, האזעקות והפרחת הבלונים מגבול רצועת עזה. במטרה להגן ולהבטיח את ביטחונם של התושבים הוקמו ממד"ים בבתי התושבים שגרים ביישובי העוטף, שופצו והונגשו מקלטים, קיימנו סדנאות והכשרות מקצועיות לבעלי התפקידים וזאת במטרה לחזק את הקשר בין התושבים למועצה ולמחלקת
הביטחון בפרט. לפני מספר שנים, משפחתו של רפי בביאן שכלה את בתם היקרה – מרווה, שאותה הכרתי באופן אישי. ילדה מקסימה, מלאת אנרגיה, אהבת הזולת וחיוך שהיה תמיד על פניה. עם היוודע המקרה ולצד המציאות הביטחונית שבאמת הייתה לא פשוטה, כל עובדי המועצה נרתמו והתגייסנו בכדי להנציח את מרווה ולהמשיך את המורשת שלה. בסיוע קק"ל, הקמנו את "באר מרווה" – נקודת תצפית הממוקמת ביער שוקדה בסמוך לקיבוץ עלומים שם גדלה והתחנכה מרווה. לשמחתנו, לאורך כל השנה האתר מהווה אבן שואבת למבקרים שמגיעים לאזורינו לפיקניקים, טיולים ו"על הדרך" לומדים ומגלים את "צוואתה של מרווה" – לחיות, לאהוב, לצחוק. בחודשי החורף ''באר מרווה'' מתכסה במרבד מרהיב וייחודי של כלניות אדומות שמזכירות לנו אהבתה של מרווה לשדות נגב כפינת חמד חברתית וחקלאית וכאזור משגשג ופורח בארץ ישראל. ■
איך באמת ממשיכים?
“זה לא פשוט, אבל בחרנו שממשיכים לחיות כי הבטחנו למרווה שכך נעשה. שלושה חודשים אחרי שמרווה נפטרה, ראינו בחדשות את מלכה חכם שאיבדה שני בנים, ובגיל מבוגר הרתה ונולדו לה תאומים. בשעה שראינו את זה, שנינו, גם אני וגם אורית, הרגשנו משהו. ואז אורית שאלה אותי מה דעתי. היינו בני 55, זה לא היה ממש טבעי להיכנס להריון וללדת תינוק . אבל הסיפור המדהים הוא, שההיריון של מרווה ותומר התאומים התבצע בהפריה, ובזמן שהיינו בטיפולים הוקפאו 10 עוברים. חמש שנים אחרי ההפריה קיבלנו מכתב מבית החולים ושאלו אותנו מה אנחנו רוצים לעשות איתם. אז לא ממש ידענו, והחלטנו שלא לענות למכתב הזה. האמת היא שלא היה לנו מושג מה עשו איתם. יום אחרי שראינו את הסרט על מלכה חכם התקשרנו לבית החולים ובדקנו מה עם העוברים, התברר שהם עדיין קיימים, זה היה מאוד מרגש ולא צפוי. שיתפנו חברים ובני משפחה במחשבה ללדת ילד נוסף בעזרת פונדקאית וכשקיבלנו את ברכתם חיפשנו באינטרנט חברות שמתעסקות בפונדקאות. התברר לנו שבשל גילנו, בארץ יהיה קשה להשיג פונדקאית ובעזרת חברת “מנור מדיקל” פנינו לפונדקאות בגיאורגיה. עמי מנור, הבעלים של החברה שמע את הסיפור שלנו, התחבר והתרגש ופתר אותנו מהעלויות הגבוהות שלא היה לנו מושג כיצד נשלם אותם. עמי הוא איש מיוחד שאנחנו מוקירים ומעריכים, וב”ה נולדו לנו תאומים – אלון ועמית. לא הבאנו אותם לחיים במקום מרווה, אלא הם סוג של גשר. יצקנו תוכן חדש, מלא חיים ואור לחיים שלנו. הם ממלאים את הבית בשמחה ומקלים
עלינו את ההתמודדות”.
איך זה בגילכם להיות שוב הורים לקטנטנים?
“אנחנו כבר לא צעירים, זו הורות מסוג אחר, רגועה יותר. אנחנו משתדלים לתקן את הטעויות שעשינו בעבר. אין ספק שזה מאתגר, אבל הקב”ה נותן לנו כוחות ואנחנו עומדים במשימה יפה, מעידים עלינו שאנחנו עושים את זה בצורה טובה. אלון ועמית הם ילדים מקסימים, שמחים ובריאים ואנחנו מגדלים אותם באהבה גדולה. יש לנו גם שתי נכדות קטנות ויש הרבה שמחה בבית.
אנחנו משתפים בסיפור שלנו הורים שחוו אובדן ומשתדלים לתמוך, לעודד וממליצים להביא עוד ילדים אחרי אובדן. לא במקום הילד שאיננו, ילדים מוסיפים חיים ושמחה ונותנים כוחות
להמשיך”.
מה עושה לכם ההנצחה?
“ההנצחה עושה טוב. אבל מה שעושה יותר טוב, זה המפגש עם המשפחות שחוו אובדן. המסר שאנחנו מנסים להעביר, ללכת קדימה, לא ליפול, אלא לצמוח מתוך הכאב. זה נותן למשפחה את הדרייב להמשיך לחיות, לפעול ולהחיות את מרווה בעשייה. הרבה פעמים אני פוגש אנשים בבאר מרווה ומספר להם על מרווה ומשתף אותם בחיים שלנו ובהחלטה לצמוח
מתוך המשבר”. על המצבה של מרווה כתבנו: “בחייך הקצרים
הרוות אותנו אושר רב ובמותך ציווית אותנו ‘לחיות לצחוק ולאהוב’”.■
וכמו צדיקים גדולים היא עצמה
את עיניה בערב שבת פרשת חיי
שרה. “באותה שבת ביקשנו מבני
משפחה וחברים להדליק נרות שבת 10 דקות לפני הזמן ולהתפלל לרפואתה. עמדנו כולנו סביב מיטתה ושרנו לה ‘אשת חייל’, מבטיחים לה שנדבוק בצוואתה, לחיות, לקום כל בוקר ולחיות באמת, לצחוקהולשמוח, ולאהוב כל אדם באשר הוא אדם. בשעה שנכנסה השבת היא עצמה את
עיניה ונפרדה מאתנו”.
ספר לי קצת על מרווה
“מרווה הייתה נערה נמרצת בעלת אמונה חזקה. היא האמינה שהקב”ה נתן לה מחלה והיא יכולה להתמודד אתה. במהלך כל תקופת הטיפולים היא השתדלה לשמור על שגרה: היא יצאה לטיולים ואהבה מאוד את הארץ ולהתהלך בשביליה. היא התעקשה לצאת לטיול השנתי באילת ולישון בתנאי שטח גם כשהיתה מאוד חולה, היה לה כוח רצון מטורף לעשות הכול. היא למדה במגמת תיאטרון והמשיכה להשתתף בהפקות, ובפעילויות חברתיות, נבחנה למבחני הבגרות, וניהלה את זמני הטיפולים הכימותרפיים לפי לוח זמנים של הלימודים והפעילויות השונות. על אף המחלה היא הייתה חדורת מוטיבציה ותכננה להתגייס לשירות צבאי משמעותי. הצבא שיחרר אותה, והיא לא הייתה מוכנה לקבל את זה. חבר שלנו בתפקיד תת-אלוף, הבטיח לה שיעזור לה להתנדב ולשרת שירות משמעותי
בכל מקום שתבחר.
היא תכננה שנת שירות לפני הצבא במוסד לילדים בקרית אונו, לצערנו היא לא הספיקה. גם את מבחני הבגרות היא לא סיימה. בימי השבעה, שר החינוך אז, שי פירון, שלח לנו את תעודת הבגרות שלה עם הקדשה, וציוני המבחנים שהספיקה להיבחן בהם, זה היה מאוד מרגש. מרווה הייתה אהובה מאוד בקיבוץ על המבוגרים ועל ילדים קטנים. היא הייתה חברותית ואספה סביבה חברים רבים והשאירה רושם רב על כולם. חודש לפני מותה, השכבה שלה בבית הספר המשותף בקיבוץ יבנה, נסעה ל’הבימה’ לצפות בהצגה ‘הקמצן’. באותו יום היינו בטיפול כימותרפי ומיד אחריו התארגנו ונסענו אתה להצגה. בסיום ההצגה מרווה לא הרגישה טוב וחזרנו לבית החולים. חודש אחרי פטירתה העלו ב’הבימה’ שוב את ההצגה, הפעם לזכרה. הזמינו אותנו לראות. בסיום ההצגה השחקנים ספרו לקהל שההצגה לזכרה של מרווה, ושאנחנו נוכחים בקהל. זה היה רגע מאוד מרגש שבו הבנו
שהמסך יורד, אבל החיים חייבים להימשך”.
| 15
ז׳ אדר ה'תשפ״א