Page 4 - גילוי דעת
P. 4
ציפור הדרור של השבת
ממתק לשבת | הרב גבי קדוש - רב מועצה אזורית בני שמעון
הדרך אל שמירת השבת, שבת בראשית ושבת הארץ עוברת דרך השחרור והחופש מכל משעבדי העולם הזה. כל
דור וצורת השעבוד שלו.
היום, לכאורה אין כמעט עבדות, אך באמת מי יוכל לומר על עצמו שאכן הוא בן חורין? בן חורין ממידותיו הרעות, מכבלי החברה והטנולוגיה, ממוסכמות חברתיות שקריות? חירות אינה נמדדת בעוצמה כלכלית, מדעית ואפילו לא תרבותית. בכדי להגיע ל’שמירת שבת כהלכתה’ במלוא המובנים יש צורך בחיבור אמיתי לעצמנו, לנשמתנו העמוקה שהיא משהו עליון הגבוה
ממה שנראה כלפי חוץ.
לעצור את שטף החיים ולהתחבר לנשמה שלנו, להתחבר לעם ולארץ. ומכאן כוחם המיוחד של שבת בראשית ושבת הארץ. “בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ברינה ובצהלה, תוך אמוני עם
סגולה’.■
החיים שלנו. מי באמת בעל הבית בעולם הזה. בשנת היובל, היא שנת החמישים, אנו מצווים להשיב את הקרקעות לבעליהן המקוריים. ‘וקראתם דרור בארץ לכל יושביה’, ציפור הדרור היא בעלת חירות אמתית, היא עפה ונמצאת ברשות עצמה, היא שומרת על צביונה
ואינה משועבדת לשום דבר.
הקשר בין שמירת השבת לבין שמירת השמיטה והיובל בא לידי ביטוי בחופש ובשחרור, יש תחנות ביניים בחיינו בימים ובשנים שבהם אנו חוזרים לעצמנו, לעמנו, ללאומיותנו
ולגאולתנו.
לא לחינם רבי שלמה אלקבץ בפיוט ‘לכה דודי’, אשר שולב בתפילת קבלת שבת בכל קהילות ישראל, מחבר את השבת כמקור הברכה לעריגה לשלמות, חיים עם בית מקדש, קיבוץ גלויות ושיבה לארץ. ‘השבת’ ‘הארץ’ ו’הדרור’ לאומה ולארצה הם אלו המחברים בין הכלה לחתן, בין ישראל לאבינו
שבשמים.
כץ ולעניין! | שילה כץ | מנהל היחידה ללימודי חוץ גבעת ושינגטון, יועץ זוגיות ונישואין
סיפור קצר: בימי האינתיפאדה’ הבוערים בגוש קטיף, הגיע השגריר התאילנדי וכנס את הפועלים החקלאיים מתאילנד בכדי להוציאם מגוש קטיף בטענה שמסוכן בגוש, אך מיד התקוממו הפועלים ובקשו להישאר. תמה השגריר מדוע? ותשובה מפתיעה היתה בפיהם:
בגוש קטיף לא עובדים בשבת...
המנוחה והחירות הם ערכים תואמים. התורה מצווה אותנו לשמור שבת, בכל ששה ימי עבודה. מה עניינה של השבת? להראות את חירותנו. אנו מאמינים שאלוקים ברא את העולם ושבת ביום השביעי, לכן אנו שובתים בכדי לחזור למצב הראשוני שלנו של חשיבה משוחררת משעבודים, חיבור למשהו עליון, משהו לנשמה, ‘מעין
עולם הבא’.
בפרשתנו אנו נפגשים עם עוד שני סוגים של ‘שבת’ שנת השמיטה ושנת היובל. בכל שש שנים אנו מצווים לשבות ממלאכת הקרקע, בכדי שנוכל להתפנות לחשיבה מחודשת בערכי
לכבוש את ההר
ירושלים אשר נחגוג בתחילת השבוע את איחודה מחדש, מסמלת גם את ההר וגם את סיני. כמה דורות חלם העם היהודי על תפילות במקום המקדש, וכמה הקיז את דמו לממש חלום זה אשר בימינו
התגשם והפך למציאות.
בסוף הפסוק שהבאתי בראש המאמר ממשיכה התורה ואומרת: “שש שנים תזרע... ושש שנים תזמור... ואספת את תבואתה”. התורה קובעת כי ההשקעה והעבודה הקשה מביאה עמה תוצאות.
יש שכר לעמל ולקושי.
צריכים כולנו להמשיך כל אחד במפעלו, ובמעשיו, ובחייו הזוגיים והמשפחתיים לעלות ולכבוש את ההר ולהשתדל
שיהיה זה הר סיני. ■meezoog1@gmail.com
תזרע את ארצך ושש שנים תזמור את כרמך”, לעיתים (אצל אחרים כמובן לא אצלנו), השגרה קצת שוחקת, ההרגל היומיומי גורם למונוטוניות, הסדר
הקבוע לעיתים מעצבן ומקטין.
חייבים לזכור שההצהרה הראשונית של כל זוג לעצמם, הכוונה האמיתית בחיבור של שניהם לאחד, הייתה הר סיני – גם
הר וגם סיני – זהו היעד.
ולכן, צריך כל יום, כל הזמן, לעמול ולעבוד כדי להמשיך ולעלות בעלייה להר. לעיתים בשמש הקופחת, לעיתים ללא מים, לעיתים עם קוצים וברקנים, לעיתים צריך למשוך את המתקשים, אך צריך תמיד להמשיך לעלות ולהתקדם. העלייה, אסור שתהייה סתם עלייה ללא מטרה, אלא עלייה הכוללת בתוכה את סיני. עליה ועשיה של ערכים של
משמעות של מסורת.
השבוע אנו קוראים את פרשיות התורה: בהר-בחוקותיי. פרשת בהר פותחת בהצהרה: “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר”, ומיד עוברת לדבר במצוות השמיטה “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור את כרמך ואספת את
תבואתה”. ( ויקרא פרק כ”ה, ג’)
כל המפרשים שואלים: מה עניין שמיטה להר סיני?
ואני רוצה לתת תשובה הקשורה ביחסים בין אנשים בכלל ובין בני זוג בפרט.
ימי החברות, האירוסין ובהמשך תחילת הנישואין בין בני זוג הן בעז”ה בחינת הר סיני: ברקים, ניצוצות, הנאה משותפת,
חברות אמיתית, ואהבה מתפרצת.
בני הזוג מצאו איש את “האבדה” שלו/ה ועתה הם בתפיסת חיים הרמונית, מושלמת, שמחה וממלאה. אבל חיי היומיום מורידים אותנו ל”שש שנים
תחילת הנישואין בין בני זוג הן בעז”ה בחינת הר סיני: ברקים, ניצוצות, הנאה משותפת, חברות אמיתית, ואהבה מתפרצת.
כ״ה באייר ה'תשפ״א
4|
היום, לכאורה אין כמעט
עבדות, אך באמת מי יוכל לומר על עצמו שאכן הוא בן חורין?
